הבלוג של יואל ריפל

ברומניה נהגו לנקב את תנוכי אוזניה של כל ילדה, כדי שבבוא היום, היא תוכל לענוד עגילי זהב. אלא מה? בתקופה הקומוניסטית ברומניה, רכישת עגילים היתה

בשחר ילדותי בבוקרשט היו לי שתי סבתות, האחת מצד האמא והשנייה מצד האבא.   כדי להבדיל ביניהן’ נקראה אחת הסבתות שלי “אוממה” (OMAMA) שזה “סבתא”

זה התחיל  לפני מאה עשרים שנה בערך, כשיהודי פוקשן יצאו לדרך ופניהם לציון – אז פלסטינה, שם הקימו את זיכרון ואת ראש פינה. מאז ועד

די אידישע מאמע חבר קרוב התוודה באוזני, לאחרונה ואמר: הלוואי והייתי חכם – כמו שאמא שלי חושבת; עשיר – כמו שהילדים שלי חושבים ומוקף נשים

כשבוע לאחר עלייתי ארצה, התחלתי ללמוד בכיתה ח’, בבית ספר עממי בקריית חיים. כמובן, שלא ידעתי עברית ולא הבנתי דבר. היום הראשון ללימודים היה מאכזב

מיד לאחר שהגעתי לפרקי, הבנתי שאת ליבה של הבת הפולניה, כובשים דרך האגו של אמה. לכן, סיגלתי לעצמי אימרה, שפתחה לי את ליבה של כל

בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, ביקרתי ברומניה, לראשונה מאז עלייתי ארצה. זמן קצר לפני ביקורי הנ”ל, התקשר אלי, לגמרי במקרה, אדם שהציג עצמו כ-מירל

הדבר המלהיב ביותר בחייה של אימי (פרט למשפחה), היה הסרט הערבי שהקרינו, לפני שנים, בימי שישי אחר הצהריים, בערוץ הראשון. בארוחות השבת, נהגה אימנו לספר

כבעלי חינוך רומני משובח, סברו, משום מה, הורי, שילד בן 14, החוזר הביתה מבילוי, אחרי חצות הוא “ילד רחוב”. משמע, כל עוד חוזר הילד הביתה