הבלוג של יואל ריפל

בן דודי ואנוכי נוהגים לצאת מידי פעם לטיולים ברומניה, לאחר שנשותינו החליטו, חד  משמעית, שאת השופינג הן מעדיפות לעשות במערב. בחודש אוגוסט האחרון, ביקרנו בטרנסילבניה

דור ההורים לא הסתגל בקלות לפלאי ההמצאות והחידושים הטכנולוגיים, והתייחס אליהם בספקנות. כך, למשל, זכור לי, שדודה קלרה לא הסכימה, עד אחרית ימיה, לעלות למטוס

הייתי בן עשר כאשר אבי לקח אותי, לראשונה בחיי, לצפות באופרה בבית האופרה המפואר בבוקרשט. אביא לכם עתה את התרשמותו של ילד בן עשר (שלי)

במבט ישראלי – צברי, אין ספק, שנימוסיהם של ילדי העולים מרומניה, נראו מוזרים, בלשון המעטה… ובצדק. לאחר עלייתי ארצה, חלפה שנה עד שהצלחתי להיפטר מהמנהג

הורי העריצו את הזמר הלאומי הרומני, ג’יקה פטרסקו. (GICA PETRESCU). אמא תמיד טענה שג’יקה הוא אחד משני הזמרים הכי גדולים בעולם; השני – הוא ראג’

אין ספק, שקיימים הבדלים עצומים בין הספורט ברומניה לבין הספורט בישראל. לעולם לא אשכח, את המתעמלת הרומנייה המדהימה, נדיה קומנצ’י, שבאולימפיאדת מוסקבה –  1980, זכתה

א: מאיפה אתה? ב: מרעננה… א: לא…התכוונתי  – מאיזו ארץ אתה? ב: מחו”ל. א: ברור!!! אבל מהיכן? ב: מאירופה.. א: כן, ברור, אבל מאיזו מדינה

אחותי ואנכי היינו הילדים היהודים היחידים בבית הספר העממי בו למדנו בבוקרסט. עובדת היותנו יהודים, לא הייתה ידועה לילדי ומורי בית הספר שלנו ….וטוב שכך.

השכנה הססגונית ביותר בשכונת נעוריי בפתח-תקווה, הייתה רומניה “עסלית” שעלתה מבוקרשט – בשם מוניקה. למוניקה היו “פתיל” וחצאית קצרים במיוחד, חרף גילה המתקדם. עניין קצר