חינוך רומני טוב

כבעלי חינוך רומני משובח, סברו, משום מה, הורי, שילד בן 14, החוזר הביתה מבילוי, אחרי חצות הוא “ילד רחוב”.

משמע, כל עוד חוזר הילד הביתה עד שעה 23:59, הוא ילד מחונך, אך כעבור שתי דקות, בשעה 24:01, הילד הופך, בין רגע ל”ילד רחוב”.

אך דא עקא – שהמסיבות הסלוניות, בתקופת החברות לא הסתיימו לפני השעה שלוש בלילה.

מה עושים, כדי, שמצד אחד, איהנה מהמסיבה ומצד שני, לא איחשב בעיני הורי ל -“ילד רחוב”?

לאחר מחשבה רבה המצאתי שיטה, שתמיד עבדה:

נהגתי לחזור הביתה בתום המסיבה, בשעה שלוש בלילה; הורי נהגו להתעורר משנתם העמוקה,  ונהגו לשאול אותי מתוך שינה: “מה השעה?” נהגתי להשיב להם: “שתיים עשרה”, ואז הם נהגו לומר לי: “טוב, לך לישון… לילה טוב”.

הפטנט היצירתי הנ”ל עבד, כמו שעון שוויצרי, עד שהורי קיבלו במתנה, שעון קוקייה שוויצרי.

הקללה שבשעון הקוקייה השוויצרי היא, שכל שעה, משמיעה הקוקייה מספר קריאות, לפי השעה הספציפית. … כפי שנאמר: “והעם (או יותר נכון ההורים) רואים את הקולות”..

ביום השישי הראשון, שלאחר תליית שעון הקוקייה השוויצרי, על קיר דירתנו, חזרתי, כרגיל, הביתה, מהמסיבה, בשעה שלוש בלילה; הורי, כרגיל, שאלו אותי: “מה השעה?”; אנוכי כרגיל עניתי: “שתיים עשרה”; הורי כרגיל החלו לומר את המשפט הקבוע: “טוב, לך לישון, לילה ט…”.

או אז, כרעם ביום בהיר, בטרם השלימו הורי את המילים “לילה טוב”, יצאה הקוקייה, הארורה, מתוך שעון הקיר שלה, והשמיעה שלוש קריאות בלבד, שהבליטו  מסר כפול: ראשית – השעה שלוש בלילה ולא שתיים עשרה ושנית – אני “ילד רחוב”.

בתושייה ראויה לשמה, נזכרתי, לפתע, שאני יודע לחכות קול של שעון קוקייה, על ידי יצירת חלל באמצעות הצמדת כפות ידי ונשיפה לתוך האגודלים המחוברים.

וכך בדיוק פעלתי: בנון – שלנטיות ראויה לשמה, חיברתי את שתי ידי, ונשפתי לתוך האגודלים המחוברים, תשעה חיקויים של הקוקייה, אשר ביחד עם שלוש הקריאות האורגינליות של שעון הקוקייה הסתכמו בשתיים עשרה קריאות של הקוקייה, בהקלה, שמעתי את המשפט הגואל: “טוב לך לישון … לילה טוב”.

מיותר לציין, כי למחרת האינצידנט, בו הפכתי לחקיין של שעוני קוקייה שוויצרים, חיבלתי בשעון הקוקייה השוויצרי שלנו, עד כי, במשך שנים הוא היה תלוי כאבן, שאין לה הופכין וכקישוט מבויש, חסר תועלת, על קיר דירתנו.

במרוצת השנים, כאשר הוזכר בביתנו המונח “שעון שוויצרי”, כמשל של דיוק ומשמעת, נהג אבי לומר: “שעון שוויצרי?! זה סתם שעון. היה לנו אחד כזה בבית, ואחרי יומיים התקלקל”, באותם רגעים נהגתי להרהר תוך חיוך מבויש, בכל אותן יפות העיניים, שהנעימו את לילות השבת, בין חצות לשלוש בלילה, מבלי שהפכתי ל”ילד רחוב”.

מאז ומעולם לא אהבתי שעונים. מאז אינצידנט הקוקייה פיתחתי לי תיאוריה  שהשעון איננו דבר יציב; הוא משתנה כל רגע…