הדבר המלהיב ביותר בחייה של אימי (פרט למשפחה), היה הסרט הערבי שהקרינו, לפני שנים, בימי שישי אחר הצהריים, בערוץ הראשון.
בארוחות השבת, נהגה אימנו לספר לנו בהתרגשות, כיצד בסרט הערבי האחרון, הילד אחמד, בן השש, שהיה עיוור מלידה, החל, לפתע, לראות, בעקבות ניתוח עיניים שביצע בו רופא, טוב לב, שבסופו של דבר יסתבר, שהוא אביו של אחמד, אשר נפרד מאמו של אחמד, מסיבה שאף פעם לא הבנתי, אך השניים המשיכו לאהוב זה את זו, ומשום כך, גם לא נישאו לבני זוג אחרים.
בקול חנוק מדמעות, תיארה אימי את המראה הראשון שנתגלה לנגד עיניו של אחמד הקטן, בעת שהורידו לו את התחבושת מעיניו, לאחר הניתוח המוצלח.
וכמה מרגשת התמונה – שני הוריו של אחמד הקטן, המאוהבים מחדש האחד בשני, וזאת לאחר שהאם גילתה לרופא, שאחמד הקטן הוא בנו, יושבים חבוקים, ליד מיטתו של אחמד הקטן וברגע שהילד פותח את עיניו, נופלים השלושה, זה לזרועותיו של זה, כמשפחה מאושרת, לעולמי עד.
לימים, כאשר אנואר סאדאת נשיא מצרים הגיע לישראל, יצאה אימי מכליה מרוב שמחה ואהבה כלפי הנשיא המצרי, לא כל כך בגלל השלום ההיסטורי הקרב, אלא בגלל שאנואר סאדאת היה דומה לסבא של אחמד הקטן, בסרט הערבי.
הדרמה של סיפור עלילת הסרט הערבי קיבלה לבוש קונקרטי במשפחתנו, כאשר, מידי פעם, שרבבה אימי אל סיפור העלילה, הערות בעלות רמזים עבים,
הקשורים בעיקר לכלתה של אימי (אישתי) ולחתנה (גיסי, בעלה של אחותי).
כך, למשל, נהגה אימי לאמר: “איזה מסכנה פטימה שבעלה הרשע, לא מוכן אפילו להוריד את הזבל בבית” (רמז המכוון לגיסי).
או – “איזה מסכן מוחמד – שאשתו הרשעית מכריחה אותו להוריד את הזבל בבית”. (רמז המכוון לאישתי).
או – “הסרטים הערביים מביאים סיפורים מהחיים, וכל הטרגדיה בכל משפחה, שבסרטים הערביים, זה – שלא הקשיבו לאימא הזקנה; וזה לא חשוב אם זאת אימא יהודייה, או ערביה. אימא זה אימא”.
בשלב מסוים, הזדהותה של אמי עם הסרט הערבי הייתה כל כך עמוקה, עד כי אימי הרומניה, החלה לתבל דבריה במילים ערביות.
כך למשל הייתה פונה אלי אימי ואומרת: “תאכל מיטיטיי – יא איבני”.
לאחותי הייתה אומרת – “מתי את באה – יא רוחי?”
את אבא שלי כינתה בצחוק – “אבו יואל”.
בערוב ימיה, אימי נהגה לקום בימי שישי, השכם בבוקר, על מנת, שתספיק לבשל ולסדר את הבית, עד שעה ארבע אחר הצהרים, כשהחלה הקרנת הסרט הערבי בטלוויזיה.
בקיצור, במשך כל היום אימי עמלה, ניקתה ובישלה, ובשעה ארבע בדיוק, הדליקה את הטלוויזיה, התיישבה בכורסה ממול… ומייד נרדמה מרוב עייפות…
לסיום, יש לי ווידוי אישי קטן: לא ראיתי מימיי סרט ערבי שהוקרן בימי שישי, אבל באופן לא מובן, אני מתגעגע אליו…
