קהילת בקאו – חיי תרבות ורוח בקהילה

קהילת יהודי בקאו הייתה לאחת הגדולות ברומניה. בשיאה, בתקופה של בין שתי מלחמות העולם היו בעיר מעל 20 בתי כנסת.
כיום ישנם שני בתי כנסת פעילים והקהילה מונה כמה עשרות יהודים.

נתונים כללים

על פי מפקד משנת 1773, ישבו בעיר 5 משפחות יהודיות.

רישומי חברה קדישא התחילו ב-1774. ראש הקהילה מוזכר לראשונה ב-1794 והקהילה הוכרה רשמית ב-1857.

על פי המפקד של 1803 ישבו בעיר 233 משפחות ובשנים 1803-1859 שימש ברבנות בקהילת באקאו רבי יצחק מבוטושן, שהתפרסם כ”בעל מופת”.

על פי המפקד של 1820 ישבו 108 משפחות.

ברור ממסמכי הקרן שמאז 1848 היו ליהודים בבקאו קהילה משלהם וב-1865 שמה של הקהילה מופיע במסמך רכישת מכירה שהונפק על ידי בית המשפט המחוזי בבקאו.

מפקד 1852 מנה 504 משפחות יהודיות.

ב-1859 מנתה הקהילה 3,819 נפש וב-1899 יותר מכפליים (48.3% מכלל האוכלוסיה).
אחר אובדן האוטונומיה היהודית ברומניה בתחילת שנות השישים של המאה ה-19 , נעשתה העיר מוקד להסתה אנטישמית ולרדיפות.

ברבע האחרון של המאה נתפשטה ההשכלה החילונית בקהילה ושליש מכל תלמידי בתי- הספר בעיר היו ילדי יהודים.

בסוף המאה היה שיעור היהודים בחיי המסחר 85.6% ובמלאכה 66.6%.

ב-1930 מנו כעשרת אלפים נפש (31% מכלל האוכלוסיה) ויותר ממחציתם הצהירו על יידיש כשפת אמם.
הקהילה החזיקה גן-ילדים, שני בתי-ספר יהודיים (אחד לבנים ואחד לבנות), בית-חולים, מושב-זקנים ו-30 בתי-כנסת.

בתי כנסת בעיר
בית הכנסת הראשון הוקם בבקאו בשנת 1820. בשנת 1841 הקימו יהודים חסידי חב”ד בית כנסת נוסף.
בשנת 1864 היו 14 בתי כנסת מתפקדים בבקאו.
בין הבולטים שבהם ניתן למנות את בית הכנסת בורא וולף, פרחי בית הכנסת ובית הכנסת אלטר יונאס.
בשנת 1880 היו בבקאו 21 בתי כנסת ובתי תפילה.
בשנת 1916 פעלו בעקבות בתי כנסת פרים אייזיץ’, אלתר לייב, איציק לייב בריל, ליפסקני, החייטים הצעירים, מאמנים, בית כנסת סנדלרים, דגני בוקר, בנייה, בית הכנסת רבי ישראל, בית כנסת “אחוות ציון” סיימה קופלר.

בין 2 מלחמות עולם

לאחר מלחמת העולם הראשונה נסגרו מספר בתי כנסת ואחרים התרחבו.
חלקם נשאו את שמותיהם של רבנים או אנשים שנפטרו ובחייהם השפיעו על הקהילה: בית כנסת ויסמן, בית כנסת גאון ביתאל ספרן, בית כנסת רבי בליין, בית כנסת דוד הרקוביץ, בית כנסת פילדרמן, בית כנסת רבי ווהראן ובית כנסת רבי לאן.

ב־25 בינואר 1932, הקהילה היהודית בבקאו מוכרת על ידי משרד הדתות כישות ציבורית. הקהילה הייתה קשורה גם לשכונות: גשר הברזל (רומנית: Podul de Fier), מחסום מרגינני (Bariera Mărgineni), קלוגרה (Călugăra) וג’ראיישטי (Gherăieşti).

על פי תקנון הקהילה היהודית בבקאו שאומץ בשנת 1935, משימת הקהילה הייתה להקים, לתחזק או לסבסד, לפקח על שירותי הדת, התרבות, הסוציאליות והלוויות ביישוב.

לחברי הקהילה הייתה הזכות להשתמש במוסדות רווחה דתיים, תרבותיים וחברתיים, להשתתף בניהול הקהילה, על פי החוק, לבחור ולהיבחר להנהגת הקהילה, וכחובות, הם היו צריכים לכבד את חוק, לשלם את התרומה הישירה, להשתתף באסיפות הכלליות של הקהילה.

הקהילה הובלה ומנוהלת על ידי ועדה שנבחרה למשך 4 שנים ואורגנה במחלקות: מנהלית, דתית, בית ספרית, תרבותית, חברתית וכלכלית, תרומה וסטטיסטיקה והלוויה.
הגוף המינהלי והביצועי העליון של הקהילה היה הנשיא.
גופי שלטון נוספים בקהילה היו: ייצוג הקהילה, ועדת הצנזורים, ועדת הבוררים, ועדות החוגים, מועצת הרב ומועצת בית הכנסת.
הקהילה הייתה כפופה לאיחוד הקהילות היהודיות של הממלכה הישנה ואז לאיגוד האיגודים הקהילתיים היהודיים של ממלכת רומניה.

לסיפור הקהילה בשואה – לחצו כאן !

לאחר המלחמה

לאחר המלחמה חזרו יהודים רבים לבקאו והתיישבו בה והקהילה מנתה מספר שיא של כ-18,000 יהודים. ואולם, המשטר הקומוניסטי שעלה לשלטון הגביל את החיים היהודיים ורוב בתי הכנסת בעיר נסגרו.

הקהילה היהודית בבקאו הפסיקה את פעילותה בשנת 1950 כשהחליפה אותה הוועד הדמוקרטי היהודי – גוף שהוקם על ידי השלטונות החדשים והיה אנטי ציוני.

ב-1969 התגוררו בעיר 600 משפחות יהודיות ופעלו שני בתי-כנסת.
מספר תושבי בקאו בראשית שנות השבעים היה 32,000.

אך, לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20 – באופן כללי – הצטמצמה באופן משמעותי הקהילה היהודית בעיר כאשר רבים מיהודי העיר עלו לישראל במסגרת העלייה הרומנית הגדולה ופדיון יהודי רומניה.

כיום

כיום מונה הקהילה מספר עשרות של יהודים.
מושב הקהילה נמצא ברחוב Erou Costel Marius Hasan 2. .
בעיר שני בתי כנסת: בית הכנסת הגדול של בקאו הידוע גם בשם: “בית הכנסת של סוחרי הדגן”.

מאז 1955 הוא אינו פעיל, אך פתוח לביקורים ונמצא ברשימת המבנים בעלי ערך תרבותי של ממשלת רומניה, ובית הכנסת “רבי אברהם רוזן” המשמש את הקהילה.

כמו כן, קיימים כיום שני בתי קברות: ישן שהיה בשימוש עד מלחמת העולם הראשונה וחדש, שנפתח ב-1916 ומשמש את הקהילה היהודית גם כיום.

(** מקורות: בית התפוצות ומכלול)