קהילת בקאו – הקהילה בשואה

באוקטובר 1940 גורשו 12 משפחות של יהודים ממוצא זר שהתגוררו בבקאו ונשלחו לגבול עם הונגריה – שם נאסר על כניסתם והם נאלצו להישאר כמה ימים תחת כיפת השמיים בגבול.

כמו כן, התחילה הפקעת רכוש יהודי וחלק מבית העלמין נמסר לעיבוד חקלאי.

ב־21 ביוני 1941, בעקבות פקודות טלפוניות שנמסרו על ידי משרד הפנים, נלקחו הגברים היהודים בני 18 עד 60 מבקאו כבני ערובה.
ב – 22 ביוני הוסדר פינוי היהודים מהעיירות והכפרים סביב בקאו אל העיר עצמה – דבר שהוביל לצפיפות גדולה.
בתחילה התרחש הפינוי במוינשט וטרגו אוקנה ועד מהרה פונו שתי הקהילות לבקאו.

משטרת העיר הודיעה ב -4 ביולי 1941 שתוך 48 שעות לכל היותר נדרשו כל היהודים לענוד תלאי צהוב על בגדם. היה צריך למקם את הטלאי הצהוב בחזית, ומי שלא יציית ייעצר.
באוגוסט 1941 הוטלו על היהודים בבקאו מגבלות על התנועה לאחר השעה 21:00.

בסתיו 1941 הוחזקו בבקאו בני ערובה תחת משמר צבאי. המדובר היה בכמה עשרות יהודים שהוחלפו עם אחרים לאחר 15 יום, וקיבלו אוכל ממשפחות מקומיות.

ב־3 באוקטובר, בבית הכנסת שהפך למחנה היו 34 יהודים.

בדצמבר 1941 הוקם מחנה בקאו (רומנית( Garnizoana Bacău  – מחנה מעצר נוסף בו הייתה אמורה להיכלא הסדרה הראשונה של 20–30 יהודים ב-31 בדצמבר, והחלפתם היתה אמורה להתרחש תוך 30 יום.

במקביל, המשטרה שחררה את האישה שהוחזקה בבית הכנסת ב -21 בדצמבר.

נוהג זה הושעה בפברואר 1942 כתוצאה מחוזר שהונפק על ידי משרד הפנים. היהודים מבקאו נשלחו באופן מאסיבי לעבודות כפייה מחוץ לעיר, במיוחד לאלו שבניהול הרכבת הרומנית (CFR).

רבים מהם הגיעו אפילו עד לבסרביה וטרנסניסטריה.

קהילת בקאו הצליחה לארגן קנטינה עבור העניים, שהציעה ארוחות יומיות עבור 1,000 איש. מרבית העוזרים היו בני משפחותיהם של אלה שנשלחו לעבודות כפייה מחוץ לעיר.

(** מקורות: המכלול ובית התפוצות)