קהילת חרלאו – חיי תרבות ורוח בקהילה

רקע היסטורי
לפי מסורת יהודי חרלאו, היישוב היהודי קיים בעיר כבר מימי שטפן הגדול (1457-1504). רופאו היהודי של הנסיך הביא אל העיר את משפחתו, שהיוותה את הגרעין הראשוני להתיישבות היהודים בעיר.
בשנת 1768 העניק השליט גריגורייה קאלימאקי ליהודים רישיון להקמת בתי חרושת לזכוכית ולנייר, אשר היוו גורם משיכה להגעתם של יהודים רבים לעיר. כבר ב- 1751 התארגנה הקהילה היהודית כגילדה, ובשנת 1834 הפכה לקהילה של ממש.

שלהי המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 (1897-1930) היוו את תקופת הזוהר של הקהילה היהודית בחרלאו.
2,030 יהודים חיו בה חיים מלאים ופעילים.
חמישה בתי כנסת, מאפיית מצות, מקווה טהרה, בית שחיטת עופות, בית ספר, תלמוד תורה ובנק למתן הלוואות לנזקקים שימשו את הקהילה. ב
אותן שנים, עת נתמלא בית העלמין הישן, הוקצה ליהודים שטח לבית עלמין חדש. בשנת 1910 ניהלו בעיר כ- 212 סוחרים חיי מסחר תוססים, מהם 87 חייטים, 49 סנדלרים, 17 פחחים, 9 נגרים ו- 191 בעלי מקצוע אחרים.
באותה שנה למדו בבית הספר 205 תלמידים.

לאחר מתן האמנציפציה היו תמיד חברים יהודיים בין חברי מועצת העיר, בדרך כלל נכבדי הקהילה. במהלך השנים הצטרפו היהודים גם למפלגות הרומניות והגדילו את כוחם במועצה.
במקביל להשתלבות יהודי חרלאו במועצה המקומית, התקיימה בעיר פעילות ציונית ענפה. סניפים של תנועת “יישוב ארץ ישראל”, “התאחדות היהודים ילידי הארץ” ואגודה ציונית פעלו בעיר בהשתתפות יהודים רבים.

יש לציין כי במקביל, בסוף המאה ה- 19 (1899-1900) החלו רדיפות אנטישמיות בחרלאו שגרמו להגירת כמחצית מיהודי העיר.
רבים מהם היגרו לארה”ב דרך הים.
ולמרות ההגירה, לא חל שינוי במספר היהודים בעיר, כיוון שרבים מיהודי הכפרים הסמוכים עברו אליה בימי מרד האיכרים של 1907.

מאפייני הקהילה: 

חסד ועזרה הדדית – קהילת חרלאו הייתה אכפתית וסולידרית. חברי הקהילה דאגו לחלשים בה, וסייעו להם בכסף ובטובין (בגדים, עצי הסקה וכדומה). ניתן לראות זאת גם בהחלטה על שיטת גביית דמי החבר (איש בהתאם למשכורתו) המשקפת ערכי עזרה הדדית.

יחס הקהילה לעובדיה – הקהילה הייתה מאוד קפדנית כלפי נושאי התפקידים. ב – 6 שנים הוחלפו – מסיבות שונות – הרב, אחראי בית הקברות, אחראי הניקיון והתחזוקה והמזכיר. כמו כן, התקיימו כמה דיונים שעסקו בתנאי ההעסקה, בחישוב ימי החופשה וברישום השעות של המועסקים.

השאיפה לשלום – הקהילה עסקה בהעברת מסרי שלום לחבריה. מדי זמן מה הועברו מסרים של שלום בשלושת בתי הכנסת שהיו קיימים באותה תקופה, בשפות שונות ועל ידי דוברים שונים, ובאחת השנים אף התקיים מצעד חגיגי של כל הקהילה.
התקיימו מספר דיונים במועצת הקהילה על חשיבות קידום השלום, על המחאה כנגד נשק גרעיני, ונמצאו אף אזכורים של תאריך ה- 23 באוגוסט, יום הצלת היהודים על ידי הרוסים, כתאריך המסמל שחרור.

הקשר עם הפדרציה היהודית בבוקרשט – הקשר עם הפדרציה היה רציף והכרחי. הקהילה קיבלה מן הפדרציה תקציבים רבים, עצי הסקה ומצות. מדי שנה חויבה הקהילה להגיש לפדרציה דו”ח כספי מפורט. בנוסף, מעת לעת הוקראו לכלל חברי הקהילה מסרים שונים הנשלחים על ידי הפדרציה.

חלוקת מצות – פעילות אחת שחזרה על עצמה מדי שנה היתה חלוקת מצות לקראת חג הפסח. כמות המצות שהתקבלה מהפדרציה, איכותן, איחסונן ואופן חלוקתם העסיקו רבות את מועצת הקהילה.

מספר חברי הקהילה – התברר כי בין השנים 1953-1958 מנתה הקהילה בין 700-800 יהודים.

חיי הקהילה בהווה
מן הקהילה היהודית התוססת שהייתה בחרלאו לא נותר הרבה. מרבית חברי הקהילה עלו במשך השנים לארץ או היגרו לארה”ב.

רק כ- 20 יהודים ממשיכים להתגורר כיום בעיר, רבים מהם קשישים מאוד, וחלקם אף לא יהודים מבחינה הלכתית (כתוצאה מתהליכי התבוללות).
החסד ממשיך לאפיין את שרידי הקהילה – שישה מחבריה נתמכים על ידי הקהילה, ובין החברים מתקיימים יחסי עזרה הדדית יפים.
אחת מחברות הקהילה מהווה את הרוח החיה בקהילה כיום. היא דואגת לתחזוקה ולניקיון של בית הכנסת ובתי הקברות, ומסייעת לחולים ולנזקקים בקהילה.
בבית הכנסת מתקיימות תפילות רק בראש השנה, ביום כיפור ובפסח.
בשאר הזמן עומד בית הכנסת מיותם, נעול ועל חומתו מרוח גריז כדי למנוע כניסתם של זרים.

מוסדות קהילה: 

לקהילה בחרלאו שני בתי קברות.
בית הקברות המאוחר יותר, הוקם ככל הנראה בשלהי המאה ה- 18. ההיסטוריון קארה (Kara, 1966) מספר מעט על בית הקברות העתיק. הקבר העתיק ביותר בו הוא משנת 1776- קברה של פייגה בת הרב ברוך שנפטרה בז’ שבט.
בנוסף, נמצאו במקום מצבות עם עיטורים מיוחדים ויפים – חגורה מקופלת המקיפה את מצבת אליעזר בן אליהו הכהן משנת 1826, עמודים רומאיים על מצבה משנת 1795, מוטיבים של פרחים על מצבה משנת 1797 ועוד.

בשנת 1897 פתחה הקהילה בית ספר עממי, אשר נסגר שנתיים לאחר מכן בשל מחלוקת. שנים אחדות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נפתח בית הספר שוב, ובעזרת “יק”א” הוקם בשנת 1904 בניין מפואר לבית הספר בו למדו כ- 400 תלמידים (פנקס קהילות רומניה, תש”ל). מבנהו המקורי של בית הספר עדיין עומד על תילו, אך כיום הוא משמש כמוסד עירוני.

בית הכנסת של בעלי המלאכות – המבנה המקורי של בית הכנסת של בעלי המלאכות אמנם עומד על תילו, אך הוא עבר שיפוצים נרחבים ומשמש כיום כמכולת.
המבנה עדיין שייך רשמית לפדרציה היהודית בבוקרשט, המשכירה את המבנה מאז שנת 1997.
המבנה עשוי מקונסטרוקציה המורכבת מעמודים, מסד וקורות בטון, והמליאה עשוייה מקירות בלוקים או אבן לא קונסטרוקטיבים. גגו המשופע של המבנה עשוי, בדומה לבתי כנסת אחרים בסביבה, מפח מגולוון.
עולה כי לא תמיד שימש המבנה כבית כנסת. בעבר הרחוק מאוד, שימש חלק מהמבנה כמשרדי הקהילה וחלק כמקום תפילה, גן ילדים וכתלמוד תורה.

מקווה ומאפיית מצות – מבנה המקווה ממוקם בסמיכות גבוהה לבית הכנסת הגדול.
היה זה בית המרחץ היחידי בעיר והוא כלל גם חדר אדים (סאונה). תחילה היה בית המרחץ מחולק לשני חלקים (נשים- גברים), אך כאשר נידרש מקום לאפיית מצות, הפך חציו למאפייה. לאחר החלוקה נקבעו ימי רחצה נפרדים לנשים ולגברים.
המבנה קיים עד היום, והוא משמש כיום כבית קפה וכמקום מסחר של חנויות שונות. כמו בית הכנסת של בעלי המלאכות, גם מבנה המקווה שייך עדיין לפדרציה היהודית בבוקרשט.

בית הכנסת הגדול – ראו מאמר בנפרד. לקריאה לחצו כאן !