בית הכנסת הגדול בחרלאו

לפי ההיסטוריון קארה, שקביעותיו אוששו על ידי חברי הקהילה, בית הכנסת הגדול הוקם בשנת 1814, אף כי בשלט שנקבע בכותלו בזמן השיפוץ נכתב כי הוקם בשנת 1826. בשנת 1880 שופץ המבנה ונוספה לו עזרת הנשים.
בית הכנסת בנוי בסגנון אמנות רומנית עממית, סגנון הרווח בבתי הכנסת שנבנו באותה תקופה באיזור.

גדר בית הכנסת, אשר חלקה בנוי כיום מבטון וחלקה ממתכת, הייתה בנויה בעבר מעץ, ולדברי אחת מחברות הקהילה הוחלפה בשנת 1975.
בתקופת מלחמת העולם השנייה הופקע בית הכנסת מידי היהודים והוסב על ידי החיילים למקום משכן לחיות. בתקופה זו נשמר ריהוט בית הכנסת בבתי החברים. למרות ההפצצות הרבות על העיר שרד בית הכנסת, ובשנת 1944 – בתום הלחימה ברומניה, החזירו צעירי הקהילה את מצב בית הכנסת לקדמותו, אספו את הריהוט ואת תשמישי הקדושה מבתי החברים והכשירו אותו מחדש לתפילה.

בזיכרונותיו של זיידמן (1982) אשר נולד בחרלאו בשנת 1898 וגדל בה, מסופר כי בית הכנסת הגדול נקרא גם בית הכנסת של החייטים.
אין זה מפתיע, כיוון שלפי פנקס קהילות רומניה, החייטים היוו כשליש מכלל בעלי המלאכה, ועל כן סביר כי בית הכנסת הגדול היה שלהם.
עוד הוא חולק כי בימי החורף הקרים נהגה הקהילה להתפלל בחלק הקטן של בית הכנסת (השטיבלך) בעוד שבשאר הזמן התפללו בחלל הגדול.
למרות הקור העז, בית הכנסת לא חומם אף פעם, ודלתותיו היו תמיד פתוחות. היהודים באותן שנים לא חששו מגניבות, ועל כן השאירו את בית הכנסת לא נעול.

מבנה בית הכנסת ושלבי התפתחותו

תכנית בית הכנסת
לבית הכנסת הניצב במגרש שתי חצרות, אחת מצדו הצפוני ואחת מצידו הדרומי. החצר הדרומית שימשה ככל הנראה כמקום מפגש טרם הכניסה לתפילה, כיוון שדלת הכניסה קבועה בחזית הצפונית. החצר הצפונית שימשה ככל הנראה לקיום אירועים מחוץ לבית הכנסת. בגדר הצמודה לחצר יש שער רחב.
ניתן לראות בתכנית כי בית הכנסת מחולק לשניים – חלק קדמי מזרחי, ובו כניסה מהרחוב, וחלק אחורי מערבי.
החלק הקדמי של קומת הקרקע שימש כשטיבלך, חדר קטן המשמש לתפילה למספר מצומצם של אנשים. כשהיה מספר רב של מתפללים, שימש השטיבלך כחדר מעבר אל היכל התפילה הגדול. בקומה הראשונה של החלק הקדמי היה חדר בו נעשו שימושים שונים במרוצת השנים, ממחסן ועד לעזרת הנשים כפי שהוא כיום (מפורט בהמשך).

החלק האחורי של בית הכנסת הוא היכל התפילה הגדול, היכל בעל שתי קומות. למתפלל העובר מהשטיבלך אל ההיכל מזדמן מראה של החלל הגדול והמרשים הנפתח לעומתו. במרכז החלל נמצאת הבימה, וסביבה מסודרים ספסלי התפילה.

מפלס בית הכנסת
מפלס בית הכנסת נמוך ממפלס הרחוב – הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות:
• יש הסוברים כי נהגו להנמיך את קומות בית הכנסת על מנת שבשעת התפילה המתפללים יוכלו לקיים את דבר הפסוק “ממעמקים קראתיך ה’…” (תהילים קל, א).

• סברה אחרת טוענת שבאזורים רבים הונהגו הגבלות גובה על מבני דת יהודיים, כדי שגובהם לא יעלה מעל גובה הכנסיות באותה עיר.

• בכדי ליצור בכל זאת אפקט גובה בבית הכנסת נהגו היהודים להנמיך את קומת הקרקע אל מתחת למפלס הרחוב.

• ייתכן גם שההפרשים בין גובה מפלס הרחוב לגובה מפלס בית הכנסת הם תוצאה פשוטה של עליית גובה הקרקע במרוצת השנים, כאשר התשתיות המודרניות אילצו תוספת גובה במדרכות ובכבישי העיר.
חזית המבנה
את החזית הראשית, הפונה לרחוב, מעטר גרם מדרגות בעל עמודי אבן מסוגננים. המדרגות הללו מובילות לקומה העליונה, בה נמצאת עזרת הנשים.
האבן ממנה עשויות המדרגות וכן צורתן אינן תואמות את החומרים בשאר מעטפת המבנה, ומכך הסקנו כי מדובר בתוספת מאוחרת. סביר להניח כי בתחילה היו מדרגות אחרות, ככל הנראה עשויות מעץ, שהובילו לקומה העליונה.
במהלך הזמן, כאשר התבלו מדרגות העץ כתוצאה משחיקה ומפגעי מזג האוויר, הן הוחלפו במדרגות הנוכחיות. קישוטיות מדרגות האבן תואמת את הסגנון הקישוטי של שאר התוספות המאוחרות בחלל המבנה.

עזרת הנשים
הקומה העליונה בבית הכנסת עברה כמה שינויים במרוצת השנים.
ניתן להניח שתחילה הייתה הקומה העליונה בבית הכנסת חלל מנותק מהחלל המרכזי, ולא שימשה כעזרת נשים אלא הוסבה למטרה זו בשלב מאוחר יותר.
ראייה לכך ניתן למצוא בקיר בעל הפתחים המקושתים המשקיפים מעזרת הנשים אל עבר ההיכל. עובי הפתחים שונה מעובי הקיר עליו הן נשענים ולכן הם נראים כתוספת מאוחרת.
עוביו של הקיר מחולק לשניים: עובי החלק התחתון הוא 90 ס”מ, ועובי החלק העליון, בו נמצאות הקשתות, הוא 70 ס”מ. מכאן נובע שבסיס הקיר הוא שארית מהקיר המקורי אשר נפרץ על מנת לאפשר את קיום החלל כעזרת נשים על ידי בניית הפתחים המקושתים.
בשני צידי הקיר ישנם פתחים המובילים למרפסת עץ שצופה להיכל.
כנראה בשל שינויים דמוגרפיים בקהילה היה צורך בהרחבה נוספת של עזרת הנשים. מרפסת העץ התווספה לעזרת הנשים בשלב מאוחר יותר.

גג בית הכנסת
הגג מורכב משני חלקים: חלקו החיצוני הוא גג משופע עשוי פח מגלוון ובחלקו הפנימי כיפה הבנויה מקונסטרוקציית עץ, המקרה את ההיכל המרכזי של בית הכנסת.
עם הזמן המשקל הרב וחוסר התחזוק הובילו לשקיעת הכיפה – כיום תקרת ההיכל סביב הכיפה שקועה בכ-7 ס”מ מגובה יתר התקרה. הוספת עמודים לתמיכה בתקרה סביב איזור זה יוכלו להציל את הכיפה המפוארת של בית הכנסת.

פנים בית הכנסת –

כפי שניתן לראות בתמונת הפנורמה, בית הכנסת עשיר בפרטי פנים מיוחדים ויפים במיוחד – ציורי קיר מרהיבים, ריהוט מגוון, ארון קודש מפואר ותאורה רכה.
בתוך הארונות הפזורים בבית הכנסת מצאנו פריטים שונים המלמדים אף הם על חיי הקהילה.

ציורי הקיר:
כיפת בית הכנסת מעוטרת בעיטורי פרחים, בשנים עשר מזלות חודשי השנה, בנשר המחזיק שלט עם הפסוק “כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף”, בציורים המתארים את “חלום פרעה”, “זה המשכן וכל כלים”, ו”שה פזרו ישראל” ובארבעה ציורי חיות לפי המשנה באבות פרק ה’ משנה כ’ “יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי, וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים”.
קירות בית הכנסת מעוטרים בסמלי שנים עשר שבטי ישראל ובדגליהם, בציור מקום המקדש, בציור “על נהרות בבל” ובציור קבר רחל, זאת בנוסף לעיטורים גיאומטריים על עמודי הקירות, ובתקרת פינות בית הכנסת.
מעל ארון הקודש יש ציור לא ברור, שנראה כי הוא מורכב משתי שכבות מעורבבות – באחת מצוירים ברקים ורעמים המסמלים ככל הנראה את מעמד הר סיני ובשנייה מצויר סמל המלכות הרומנית. הציורים דומים לציורים בשאר בתי הכנסת בהם ביקרנו, וככל הנראה מרביתם צוירו על ידי אותו הצייר- מנדל גרינברג.

ארון הקודש:
ארון הקודש הינו יצירת אמנות מפוארת.

   

המדובר בארון מזרח אירופאי אופייני, סימטרי, מגולף בעץ ועשיר מבחינה איקונוגראפית. הוא גבוה מאוד, בעל ארבע קומות ההולכות ומצרות כלפי מעלה, קומתו הרביעית מכסה את תקרת בית הכנסת. אל הארון ניתן להגיע בעזרת חמש מדרגות, אשר הכניסה אליהן מעוצבת כשער ממתכת.

עיטורי הארון מגולפים בעץ וכוללים מוטיבים יהודיים רבים – נבלים, כינורות, תופים, חצוצרות ושופרות כפי שכתוב בתהילים מזמור קנ פסוקים ג- ה: “הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל בכינור הללוהו בתוף ומחול הללוהו במינים ועוגב הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה”;

חיות דמיוניות שפלג גופן העליון מורכב מחיה יבשתית מוכרת, ופלג גופן התחתון מעוצב כדג ארוך בעל סנפירים, זנב וקשקשים, זאת כמאמר הפסוק “שרפים וחיות ואופני הקודש” (יחזקאל א, יט); ועיטורי צמחים ופרחים. העיטורים צבועים בצבעי חום- ירוק- זהב- לבן.
ארון הקודש בבית הכנסת נתפס כארון הברית בבית המקדש, ולכן חלקו העליון של הארון מדומה לפרוכת שכיסתה את ארון הברית, עליה מופיע הפסוק “ועשית כפורת זהב טהור” (שמות כה, יז), כאשר מעליו ניצבים מעין כרובים. מעל החלל שבו הניחו את ספרי התורה ניצב מגן דוד ממתכת (שככל הנראה הוסף בתקופה מאוחרת יותר) ובתוכו לוחות הברית בגרסתם הנוצרית (לוחות מעוגלים).

בתערוכת היודאיקה בבית הכנסת של “יד ושם” נמצא חלק מארון קודש שלטענת האוצרים הובא מחרלאו.
הדמיון בין חלק זה לבין הארון בחרלאו מובהק.

מעל ארון הקודש בבית הכנסת, על גבי הציור בעל שתי השכבות של סמל המלכות ושל ברקי מעמד הר סיני, ניתן לראות חורים של יריות. אחד מחברי הקהילה סיפר לנו כי בעבר היה תלוי מעל הארון כתר זהב גדול. כאשר כבשו הרוסים את האזור במלחמת העולם השנייה, הם ירו אל הכתר והפילו אותו, מכיוון שהתנגדו לסמלי מלכות.

ריהוט בית הכנסת וסידור הישיבה:
הריהוט בבית הכנסת כולל ספסלי מושבים, ספסלים רגילים וסטנדרים עם ארון אחסון. הריהוט עשוי מעץ חום כהה.

סידור הישיבה הכללי בבית הכנסת הוא הסידור האופייני לעדה האשכנזית – שורות המופנות אל ארון הקודש, בתוספת של מסגרת ספסלי ישיבה היקפית (בדומה לנהוג בעדה הספרדית).

כיתובים, הקדשות ומנורות זיכרון:
למעט המלל העיטורי המלווה את ציורי הקיר בבית הכנסת, שאר המלל המופיע בו הוא ציוני הקדשות של קרובים לזכר יקיריהם.
הקדשות כאלה מופיעות על ארון הקודש, על פרוכות, על ספרי התורה ועל עמודי התפילה. הנוסח המקובל במקומות אלה הוא: לזכר פלוני נדבת אלמוני. הקדשות אלה מתועדות ברישומים שניתן למצוא במרכז זלמן שזר.

בנוסף למקומות אלה, הדרך המרכזית של חברי הקהילה להנציח את זכר יקיריהם היא באמצעות מנורות זיכרון כדוריות בגדלים שונים.
בחלק מהמקרים מעיד גודל המנורה על חשיבות הנפטר ועל תפקידו בקהילה, או על גודל התרומה שניתנה על ידי משפחתו.

כיתוב מעניין במיוחד הוא “התפילה לשלום הרפובליקה”, הממוסגרת על תיבת הבימה. החשיבות הניתנת לתפילה זו בקהילה, תואמת את רוח דיוני מועצת הקהילה שנמצאו במחברת הפרוטוקולים, מהם ניתן ללמוד כי הקהילה רואה חשיבות רבה בנאמנות למדינה, ובדאגה לשלומה.

תשמישי קדושה:
כיום נמצאים בתוך ארון הקודש שני ספרי תורה מעוטרים ברימוני כסף וזהב, שופר, פמוטים שונים וסט להבדלה. לפי פנקס קהילות רומניה, בשנות תפארתה של חרלאו היו בבית הכנסת 50 ספרי תורה.
קארה מספר כי חלק מפריטי היודאיקה בבית הכנסת מתוארכים לתחילת המאה השמונה עשרה, ומהווים את תפארת עבודות הכסף של היהודים באותה תקופה. דוגמא לכך היא “יד” שנתרמה בשנת 1802 על ידי יצחק בן אליקים, אשר תרם גם ב- 1809 עיטור לספר תורה (pieptar) שנעשה על ידי האומן טורף בן צבי.

הספרים בארונות בית הכנסת היו ספרים המצויים במרבית בתי הכנסת – חומשים, מחזורי תפילה, סידורים, גמרא, הגדה של פסח וכדומה, בודדים מהם מתוארכים למאה ה- 18. במספר ספרים ישנן הקדשות אישיות מעניינות, אותן ניתן למצוא בין חומרי התיעוד במרכז זלמן שזר.

חזית ארון הקודש מבית כנסת החייטים בחרלאו מורכבת ממספר חלקים היוצרים שתי קומות של קישוט עם דגם בנושא “כלי נגינה” ועיטור צמחי.
חזית ארון הקודש הגיעה ליד ושם בחלקים והורכבה מחדש בעבודת שימור.
דלתות ארון הקודש צבועות בצבע ירוק ועליו כתובת: “אבינו מלכנו פתח שערי שמים לתפילתנו”.
חלקי קישוט נוספים על גבי הארון: ידיים בתנוחת ברכת כהן, טווס, מגן עם כתר בראשו.

לאחרונה אותרו תצלומים של פנים בית הכנסת בחרלאו אשר צולמו בשנת 1962, לפני סגירתו של בית הכנסת, ובהם ניתן להתרשם ממראה ארון הקודש בשיא תפארתו.

*** בשלהי המאה ה – 19 ותחילת המאה ה – 20 הייתה בחרלאו קהילה יהודית מפוארת ומלאת חיים. חמישה בתי כנסת שימשו את קהילת העיר כמרכז לפעילות יהודית ענפה.
בשנת 1910 ניהלו בעיר חיי מסחר תוססים מעל 200 סוחרים, בהם חייטים, סנדלרים, פחחים, נגרים ובעלי מקצוע אחרים. לצד פריחתה של הקהילה, החלו רדיפות אנטישמיות שגרמו להגירת כמחצית מיהודי העיר. אולם למרות ההגירה הגדולה לא חל שינוי במספר יהודי העיר, כיוון שרבים מיהודי הכפרים הסמוכים עברו לחרלאו.

כיום נותרו בחרלאו כעשרים יהודים בלבד, ורק בית הכנסת הגדול שרד.

 

(**מקורות: מרכז זלמן שז”ר, בית אבי חי ואוסף החפצים, מוזיאון יד ושם – תרומת הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה, בוקרשט)