הבלוג של אטילה שומפלבי

בכיתה ג’ או ד’ בבית הספר לאומנויות ומוזיקה בבאיה מארה שבצפון רומניה, הרגשתי בפעם הראשונה כיצד פועל מנגנון הפחד וההשתקה של משטר צ’אושסקו. זה לא מנגנון

בעיקרון, זה לא כל כך קשה. כוס אחת של קמח תירס, ארבע כוסות מים, קצת מלח – וקדימה לבחישה האינסופית בתוך הסיר המבעבע שלא מסכים

זוכרים את דוקטור ג׳ מניו יורק מהפוסט הקודם?! אז הוא מתחתן. לפני כארבע שנים הוא פגש את רעייתו לעתיד, רופאת משפחה ממוצא פיליפיני, ומאז הם

כשנכנסים לחדר השינה שלו, הדבר הראשון שקופץ לעין הוא הטריקולור הרומני. מעל המיטה הזוגית תלוי דגל ענק: אדום, צהוב, כחול. הדגל הזה – שאותו אני

המורה, Tovarasul , כמו שנהגנו לקרוא לו, דיבר, ואני נשענתי קדימה על ספסל העץ, מביט החוצה דרך החלון שלשמאלי. על החלון ירד גשם, (או שאולי

“איפה היית״, תהו התוהים אחרי שחזרתי באחרונה משבוע של חופשה. ״רומניה״, השבתי. ״ביקרתי בבוקרשט״. פרצופים עוקמו, גבות הורמו. חלק שתקו. אחרים תהו מה איבדתי שם,