מרד הליגיונרים ופרעות בוקרשט

מרד הליגיונרים ופרעות בוקרשט הוא שמם של אירועי דמים, שהתרחשו בבוקרשט, בירת רומניה, בין ה – 21 ל – 23 לינואר 1941.

התנועה הליגיונרית בראשותו של הוריה סימה שהייתה שותפה לממשלה השנייה של הגנרל, יון אנטונסקו, במסגרת המדינה הלאומית-ליגיונרית, ניסתה לתפוס את השלטון ולהדיח את אנטונסקו, ותוך כדי כך נערך פוגרום ביהודי בוקרשט.

 

במהלך הפרעות נשרפו ונבזזו בתי כנסת ומוסדות יהודים אחרים, יהודים רבים נעצרו, עונו, נבזזו וחלקם נרצחו.

המרד דוכא ביד קשה על ידי הצבא הרומני, אנטונסקו ביטל את המדינה הלאומית-ליגיונרית – מה שהוביל להקמת דיקטטורה צבאית עם שלטון יחיד, ללא מתחרים או מגבלות.

200 משאיות עמוסות ברכוש שנבזז מהיהודים, הכסף המזומן והתכשיטים הוחרמו ולא הוחזרו ליהודים, שגם לא פוצו על הנזקים שנגרמו לרכושם ולמוסדותיהם.

 

הרקע

על פי חוזה טריאנון והסכם פריז (הכיר באיחוד של בסרביה עם רומניה) מתום מלחה”ע הראשונה,  צורפו לרומניה מחוזות רבים בעלי אוכלוסייה רומנית ברובה, שנלקחו משכנותיה – בחלקן אימפריות שהתפרקו, כגון: האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה הרוסית.
צירוף הטריטוריות הפך את רומניה מקטנה ל”רומניה הגדולה“, אך הדבר היה מותנה במתן אזרחות וזכויות שוות למיעוטים.
הרומנים צייתו בחירוק שיניים ותוך התמרמרות רבה בכל שכבות האוכלוסייה, ובמיוחד הייתה התמרמרות כנגד מתן זכויות ליהודים.

המחוזות שצורפו לרומניה – בייחוד בסרביב ובוקובינה – כללו מספר גדול של יהודים, שהתבלטו, בניגוד ליהודי הרגאט, גם בלבושם, מנהגיהם ושפתם שהיו שונים מהמקובל ברומניה.

בהמשך, ועל רקע המשבר הכלכלי העולמי, נערך ברומניה מסע אנטישמי בהנהגת חוגי אינטליגנציה, קשת רחבה של מפלגות וחוגי כמורה, שמצא עידוד במתרחש בגרמניה הנאצית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שגשגה יהדות רומניה שזכתה לשיוויון זכויות, והדבר היה לצנינים בעיני החוגים האנטישמיים, שתלו ביהודים את הקולר לכל חוליי החברה הרומנית.

אנטישמים אלו לא הסתפקו בהאשמות בלבד, אלא פעלו באופן אקטיבי ויזמו פרעות, במהלכן פגעו פיזית ביהודים וברכושם, נאבקו למען חקיקה מפלה, ואף ניסו, ב – 11.01.1936,  להתנקש בחייו של הרב הראשי של יהודי רומניה דאז, הרב יעקב יצחק נימירובר.

לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, העבירה ברה”מ לרומניה אוליטמטום – בו דרשה ממנה לצאת מבסרביה ומחלק מבוקובינה.
בהיעדר בעלי ברית המוכנים לעמוד לצידה, נאלצה רומניה לציית.

לאחר אובדן הטריטוריות לברה”מ, הביא תכתיב וינה בנושא הסכסוך בין רומניה להונגריה על טרנסילבניה ובין רומניה לבולגריה על חלק מדוברוג’ה, לקריעת חבלים נרחבים מהמולדת הרומנית והעברתם להונגריה ולבולגריה.

הטראומה שעברה על העם הרומני, שנאלץ לוותר על חבלים אלה ללא מלחמה, דירבנה אותו לחפש שעיר לעזאזל – אותו מצא ביהודים.

 

במהלך נסיגת הצבא הרומני מחבלי בסרביה ובוקובינה, היו תושבים מקומיים לא-רומנים, שהפגינו את שמחתם ואף פגעו בחיילים הנסוגים.

הדיווחים העדיפו להגדיר את כל אלה כ”יהודים”, אף שהיו בהם אוקראינים, רוסים,  בעלי השקפות אוהדות לקומוניזם וגם פושעים ששוחררו מבתי הסוהר.

סביר להניח שגם חלק מהיהודים שסבלו מהאנטישמיות הרומנית, שמחו לקראת שינוי השלטון, אך היו ביניהם גם יהודים שחששו מכך ואפילו עזבו את חבלי הארץ הללו כדי לא לחיות תחת משטר קומוניסטי.

החיילים הרומנים הנסוגים מבסרביה וצפון בוקובינה החלו לפרוע ביהודים בדרכם לרומניה.

 

החקיקה האנטישמית שבאה לידי ביטוי בשורת חוקים להגדרת היהודים ברומניה 1940-1944,  והקמת המדינה הלאומית-ליגיונרית, שהגדירה עצמה כ”לאומית-נוצרית” ו”טוטליטרית“ ושהפעילה את חוקי הרומניזציה כמנוף לגזל רכוש היהודים וחלוקתו בין מקורביה, יצרו אווירה שבה האנטישמיות הייתה לגיטימית, ואף מעבר לזה – רצויה ומתבקשת.

 

מבחינה פוליטית, השלטון היה בידי המנהיג, הגנרל יון אנטונסקו ובידי ממשלתו הפשיסטית-אנטישמית, שהרכיב יחד עם סגנו, הוריה סימה –מי שתיפקד כראש התנועה הליגיונרית.
בין שני ראשי השלטון שרר מתח רב על רקע שוד היהודים (באמצעות חוקי הרומניזציה וטרור המשטרה הליגיונרית, שנעשה, לדעת אנטונסקו, בצורה שגרמה נזקים לכלכלה הרומנית.
הרכוש שנגזל מן היהודים נותב לקופת הליגיונרים או לכיסיהם הפרטיים ולא לקופת המדינה.

בנוסף לנקודה היהודית, הליגיונרים, שהגיעו לשלטון לאחר שנים של רדיפות מצד השלטון הקודם, היו תאבי נקם ורדפו כל מי שהיה קשור לשלטון הקודם.

המשטרה הליגיונרית פעלה כדי לנקום במנהיגי העבר וכדי לשדוד את היהודים!

מוקד נוסף למתיחות בין אנטונסקו ובין הוריה סימה הייתה שאיפתו של הראשון להתמנות לראש התנועה הליגיונרית על חשבונו של השני, בהתאם לעצה שקיבל דווקא מאדולף היטלר וניסיונותיו לקרב אליו ראשי ליגיונרים שלא היו מרוצים ממנהיגותו של סימה.

רומניה של אותה התקופה הייתה במידה גדלה והולכת גרורה של גרמניה הנאצית ולכן, כל אחד מהצדדים שרצו לשלוט ברומניה חיפש לעצמו תומכים בחוגי השלטון הנאצי בגרמניה.

ההכנות למרד

חילוקי הדעות בין יון אנטונסקו ובין התנועה הליגיונרית בנושא גזל הרכוש היהודי לא נגעו לעצם הגזלה (על כך הייתה הסכמה), אלא לדרך וליעד אליו צריך להעביר את הרכוש הנגזל.

אנטונסקו גרס שאת גזלת רכוש היהודים צריך לעשות באופן הדרגתי ובהתאם לחוקים שחוקקו. הליגיונרים, לעומתו, היו להוטים לשדוד כמה שיותר ומהר ככל האפשר, ובשיטות שהתבססו לא על החוקים, אלא על: טרור, רצח ועינויים.

מחלוקת נוספת נוצרה בין הליגיונרים ובין הגרמנים שישבו ברומניה כמיעוט אתני.
על פי חוקי הרומניזציה, היהודים היו חייבים למכור ולצאת מניהול שורה ארוכה של מיני עסקים – מה שנוצל על ידי הרומנים לקנייתם במחיר אפסי או קרוב לכך.

המיעוט הגרמני הכניס תחרות מסוימת כשהחל לקנות מהיהודים במחיר טוב מהמחיר שהציעו הליגיונרים (כחמישית מהמחיר הריאלי).
לגרמנים המקומיים היה כסף שקיבלו כהלוואה מגרמניה, כסף רומני שרומניה שילמה לגרמנים עבור החזקת יחידות צבא גרמניות בשטחה (כהגנה נגד ברה”מ).
אנטונסקו דרש מהליגיונרים להפסיק את הטרור, והליגיונרים החלו לתכנן את תפיסת השלטון והדחת אנטונסקו.

כשלב ראשון החלו הלגיונרים להבאיש את ריחו של אנטונסקו בהזכירם את הקשר המשפחתי ליהודים (אמו החורגת ואשתו לשעבר, מהתקופה שבה היה בשליחות דיפלומטית בצרפת היו יהודיות) וגם האשימו אותו בקשר לבונים החופשיים.

על פי התעמולה הנאצית, הבונים החופשיים היו אויבי האנושות, שניים ברשעותם רק ליהודים. התעמולה האנטישמית הייתה סוחפת וכללה גם את חוגי האינטלקטואלים הרומנים.
בכתב עת מינואר 1941 נכתב: “הגענו להצטלבות דרכים המציינת רגע היסטורי, אולי הרגע היחיד בחיינו כעם, אשר בו ניתנת לנו ההזדמנות להפריש מגופנו הלאומי באופן יסודי ומוחלט את המגפה האיומה של היהדות, ששחקה את כוחותינו ועיכבה את התפתחותנו…”

 

בעשרים הימים שקדמו למרד, הוגברה מאוד התעמולה האנטישמית, שבוצעה בכל הכלים שעמדו לרשות התנועה הליגיונרית – תעמולה שהדגישה את הצורך הדחוף לפתור את “הבעיה היהודית”.

במברק ששלח השגריר הגרמני ברומניה, וילהלם פבריציוס, למשרד החוץ שלו ב-7 בינואר 1941, דיווח השגריר שעל פי הוראה של אנטונסקו נלקחו כלי הנשק של המשטרה הליגיונרית אולם יצרן הנשק ניפק להם כלי נשק אחרים וגם צמד שריוניות היישר מפס הייצור.

הוריה סימה ומרעיו חיפשו את אהדת המשטר הנאצי של גרמניה ובנו על הדמיון האידאולוגי שבין תנועתם ובין התנועה הנאצית והיו להם לא מעט תומכים בממסד הנאצי.
בשלב זה, זימן אליו אדוף היטלר את אנטונסקו ואת סימה, אך האחרון השתמט מההזמנה באמתלה של בעיות בריאותיות בעת טיסה.
אנטונסקו, שנהנה בראש ובראשונה מתמיכתו של הצבא הרומני, נפגש עם היטלר ב – 14.01.1941,  באוברזלצברג בגרמניה.
במפגש זה הבטיח אנטונסקו להיטלר שיתוף פעולה של רומניה ושל הצבא הרומני במלחמה עתידית עם ברה”מ וקיבל מהיטלר הסכמה שבשתיקה לחיסול מתנגדיו מהתנועה הליגיונרית.

בין ה – 17 ל – 19 בינואר ניהלה התנועה הליגיונרית “מסע הרצאות” ברחבי רומניה – מסע שנועד להפגין את האופי הנציונל-סוציאליסטי של תנועתם ולאותת להיטלר על נאמנותם.

המרד

ב – 20.01.1941, נרצח בבוקרשט קצין חיל האוויר גרמני על ידי אזרח יווני.
פרשה זו לא פוענחה עד היום, אך היא שימשה כניצוץ שהפעיל את המרד הליגיונרי. אמנם יון אנטונסקו החליף את מפקדי משטרת הביטחון ומשטרת הבירה, אך הפקודים שלהם, שקיבלו הוראות מהוריה סימה, סירבו לאפשר למפקדים החדשים להיכנס לתפקידם.
ליגיונרים מצוידים בנשק חם תפסו את משרד הפנים, תחנות משטרה ובניינים נוספים של משרדי ממשלה ומבנים עירוניים, ופתחו באש על החיילים שניסו להשתלט על מקומות אלה.

פניותיו של אנטונסקו לציבור לשמירת הסדר, לא פורסמו ולא שודרו באמצעי התקשורת שנשלטו על ידי הליגיונרים; אלה קראו מצדם לעם הרומני להתקומם נגד משרתי הבונים החופשיים והיהודים (כרמז לקשריו של אנטונסקו).

במשרד הפנים רוכזו, להגנה על חייהם, אישים שעלולים היו להיות מטרות להתנקשות מצד הליגיונרים. ראשי הליגיונרים בראשות הוריה סימה ירדו למחתרת.
הליגיונרים ערכו גיוס המוני בכפרים הסובבים את בוקרשט והמוני איכרים זרמו אל רחובות בוקרשט בהיענות לקריאתם להגן על המדינה מפני היהודים והבונים החופשיים.
הליגיונרים השתלטו על תחנות הדלק ועל מיכליות דלק והשתמשו בפחי נפט בוערים כנשק נגד החיילים. בארמונו של אנטונסקו נותרו איתו רק 15 קצינים נאמנים.

במשך יומיים הסתפק הצבא הרומני רק בהגנה על עצמו והשתדל לכתר את הנקודות שהיו בשליטת הליגיונרים, אך לא יזם התקפות ונתן להם לפעול באופן חופשי.
הצבא נבוך גם משיטת התקדמות הליגיונרים שפעלו בקבוצות בהן בשורה הראשונה צעדו הנשים, באמצע תועמלנים מצוידים באמצעים להגברת קול ורק בסוף ההמון הלגיונרי.
בתקופה זו פירסמו הליגיונרים כרוזים בהם טענו, כי “היהודים התמרדו”.
במשך כל ימי המרד עסקו עיתוני הליגיונרים (העיתונים היחידים שהופיעו ברומניה באותה עת) בהסתה נמרצת נגד היהודים – הסתה שבסופה הייתה מופיעה הסיסמה המופנית אל הקוראים: “אתם יודעים במי לירות”…

הפרעות ביהודי בוקרשט
הפרעות ביהודי בוקרשט לא היו תופעת לוואי של מרד הליגיונרים, אלא אירוע מקביל שאורגן בכוונת תחילה, בין השאר כדי לתת לגיטימציה למרד הליגיונרים ולזהות את מתנגדי הליגיונרים עם אוהדי היהודים.

בפרעות נגד היהודים השתתפו: המשטרה הליגיונרית, השוטרים הרגילים הנאמנים לליגיונרים, ארגונים לגיונריים שונים, גוף העובדים הליגיונרי, ארגון הסטודנטים, תלמידי תיכון, צוענים ופושעים פליליים.

ההתקפה על שני הרובעים היהודים, וקרשט (Văcăreşti) ודודשט (Dudeşti) החלה כמה שעות לפני המרד.
אחד מראשי הליגיונרים, וסילה יסינסקי – שר העבודה, הבריאות וההגנה הסוציאלית בממשלה הליגיונרית – נתן את ההוראה להצית את השכונות היהודיות וההמון התנפל על בתי היהודים, בתי הכנסת שלהם ויתר מוסדותיהם.
מטות הליגיונרים הפכו למרכזי עינויים – אליהם הובאו יהודים שנחטפו מבתיהם.
בתי יהודים הוצתו ואת היהודים עצמם ריכזו במקומות בהם יכלו לענות אותם לצורך סחיטת רכושם וגם לאנוס את הנשים.
יהודים נרצחו באופן אקראי, אך גם בהוצאות מתוכננות להורג. היו יהודים שהושלכו מקומות עליונות של בניין מפקדת המשטרה, ואחרים שנרצחו באכזריות בבית המטבחיים.

אנשי צבא לא השתתפו בפוגרום זה וכך גם שוטרים שהיו נאמנים לאנטונסקו. השוטרים הנאמנים לאנטונסקו אולצו למסור את נשקם ואף את מדיהם והושמו במעצר.

אף על פי שלשלטונות היה ידוע שסכנה גדולה אורבת לרובעים היהודים, דודשט ווקרשט, הם לא דאגו לשמירה – לא על חיי 100,000 התושבים היהודים ולא על רכושם ואולי השאירו אותם ללא מגן במתכוון, כדי שניתן יהיה לאחר מעשה, כפי שזה קרה, להאשים את הליגיונרים במעשי הזוועה שעשו, בשוד ובגנבה ולהשחיר את הדימוי שלהם בעיני הציבור הרומני.

אחרי המרד ציין התובע הצבאי ש”בעת שהאש כילתה בית כנסת, חדרו החיות לבתים ואנסו נשים מול עיני הבעלים והילדים.”

מרכזי עינויים
הפרעות ביהודים החלו מוקדם, ביום ה – 20 בינואר, כשנעצרו עשרות יהודים והובאו למקומות שהפכו בהמשך למרכזי עינויים.
כנופיות של ליגיונרים הקימו מרכזים בהם ריכזו יהודים לשם חקירתם ועינויים, במטרה לשדוד את רכושם. מרכזי העינויים העיקריים היו:
– מפקדת משטרת הבירה – לשם הובאו זיגמונד גולדפרב שהיה נשיא הקהילה של יהודי בוקרשט, חברי הוועד של המשרד הפלשתינאי (מי שעסקו וארגנו את העלייה לא”י) ובראשם משה אורחובסקי ועוד.

• הבית על שם גאורגה קלימה בדרך קלרשי 37.
• מרכז המשטרה מס’ 15 ברחוב מתיי באסאראב – לשם הובאו יהודים שנלקחו מבתיהם ובהם העיתונאי בן ה- 72, הוריה קרפ – מי שהיה בעבר סנטור ומזכיר כללי של הקהילה היהודית של בוקרשט ובנו, מתתיאס קרפ – המזכיר הכללי של פדרציית איחוד הקהילות היהודיות של רומניה ואישים נוספים – בהם כאלה שלחמו במלחמות רומניה וזכו למדליות.
  אל מרכז זה הובאה גם קבוצה של 20 צעירים שנלקחו מהמרכז של הארגון הציוני ועמדו לפני יציאתם לארץ ישראל.
• מרכז התאחדות הקהילות היהודיות ברחוב בורגלה 3.
• בית כנסת מלבין ברחוב האמיצים 4.
• טחנת הקמח סטראולשט.
• הבניין של מועצת ז’לאבה.

בנוסף לרצונם של המענים לסחוט מהיהודים את רכושם המוסתר, השתתפו בעינויים גם צעירים סדיסטים, לפעמים נערים, שעינו יהודים להנאתם.
העינויים נמשכו שעות ואף ימים ולילות כשהמענים מתחלפים ביניהם.
היהודים נשדדו מהרכוש שהיה עליהם ולעיתים גם מבגדיהם, הם אולצו למסור רכוש שהוסתר במקומות אחרים, רכוש קהילתי או רכוש פרטי ופעמים רבות נורו למוות לאחר מכן, כפי שעשו לגזבר הקהילה. חלק מהנרצחים אף אולצו לכתוב מכתבי התאבדות לפני שנרצחו.

 

בראש חבורת המענים עמד מירצ’ה פטרוביצ’סקו,  בנו של שר הפנים, שהודח על ידי אנטונסקו. פטרוביצ’סקו קשר יהודים למטרות וירה אליהם כשהוא מכוון את יריותיו כך שלא יפגעו בגופם, אלא ייצרו קו היקפי סביבו.
הוא השתמש גם בנשים יהודיות שהופשטו עירומות ונקשרו כשגבן אל המטרה.
לאחר שסיים לירות, ניקרו את שדי הנשים במקדח או שחתכו אותם.
רק אישה אחת מהן נותרה בחיים לאחר טיפול זה, אך גם היא הוצאה להורג עם יהודים אחרים.

גם נשים לגיונריות השתתפו בפרעות – הן אהבו במיוחד להפשיט גברים יהודים ולהכותם באיברי מינם.

ב – 23.01 , כמה שעות לפני דיכוי המרידה, בחרה קבוצה של ליגיונרים באקראי ב – 15 יהודים, הובילה אותם במשאיות לבית המטבחיים המקומי ושם הם נורו למוות. חמישה מבין היהודים, כולל ילדה בת חמש, נתלו על ווי בית המטבחיים בעודם בחיים, הם עונו, בטנם נחתכה והמעיים שלהם נקלעו על צווארם.
על הגופות הודבקו תוויות “כשר”. בית המטבחיים נסגר לשבוע ימים לצורכי טיהור מתוצאות העינויים.

בפרעות אלה נרצחו 125 יהודים, 120 גופות נספרו וחמש לא נמצאו.
במהלך הפרעות נפגעו קשה או נהרסו כליל 1,274 בתי עסק, חנויות, בתי מלאכה ודירות של יהודים.
לאחר דיכוי המרד אסף הצבא שלל של ליגיונרים מהיהודים ב-200 משאיות וגם כסף מזומן ותכשיטים.

לקריאה בהרחבה על הנזק שנעשה לבתי הכנסת בעיר – לחצו/נה כאן !

דיכוי המרד
במהלך ימי המרד, נמנע אנטונסקו מעימות ישיר עם הליגיונרים, אך דאג לרכז יחידות צבא שהובאו מערי השדה אל בוקרשט, כולל 100 טנקים.
התוהו ובוהו גבר והדאיג אפילו את היטלר – שהיה מעוניין ברומניה כבעלת ברית מסודרת.
כאשר תמונות הזוועה מהפרעות התפרסמו וכאשר זעם החיילים כנגד הליגיונרים הלך וגאה (ליגיונרים פגעו בחיילים בודדים שתפסו, הפשיטו אותם ממדיהם ואפילו שרפו כמה), ברגע המתאים מבחינתו, נתן אנטונסקו את ההוראה לצבא, בראשותו של גנרל איליה שטפליה לדכא את המרד וזה ביצע את המלאכה בכמה שעות, ללא קושי מיוחד.
לליגיונרים לא הייתה תשובה לשימוש שעשה הצבא בתותחים ובטנקים ברחובות בוקרשט.

החיילים הסתערו על מתרסי הליגיונרים והליגיונרים ברחו.
במהלך ההתנגשויות עם הליגיונרים המבוצרים בבניינים, נהרגו 30 חיילים ומאות נפצעו. אין נתונים רשמיים על מספר הליגיונרים שנהרגו, אך דוברי התנועה הליגיונרית טענו שנהרגו יותר מ-800 מחבריהם בקרבות של אותם הימים.

לאחר שהמרד דוכא, פנה אנטונסקו באמצעות הרדיו אל העם וסיפר להם את כל “האמת”, בלי להזכיר כלל את הפרעות ביהודים.
אז ביקש אנטונסקו מחיל המצב הגרמני שישב באפס מעש משך כל מהלך המרד, להפגין הזדהות איתו.
החיילים הגרמנים נשלחו למצעד ברחובות בוקרשט – מצעד שהסתיים מול בנין ראש הממשלה, ושם הם הריעו לאנטונסקו.

לאחר נפילת הליגיונרים התהפכה המגמה וכל הנצלנים שהצטרפו אליהם, עזבו אותם. העיתונות הפסיקה להיות ליגיונרית, אך נשארה אנטישמית ולאומנית.

חלק ממנהיגי הליגיונרים, כולל הוריה סימה, נמלטו לגרמניה, ואחרים נכלאו.
עד סוף פברואר 1941 נעצרו ברומניה באשמת השתתפות במרד 9,352 ליגיונרים, ועד אוגוסט 1941 נשפטו 2,980 מהם, מתוכם 1,842 נשלחו לרצות עונשי מאסר שונים.

לאחר דיכוי המרד פרסם משטר אנטונסקו צו להחרמת רכושם ואיסור חזרתם של כל אלה שנמלטו מרומניה בתקופה זו, ראשי הליגיונרים הבורחים וכמה מאות יהודים שברחו מהפרעות לדרום דוברוג’ה הבולגרית ושהו שם בחוסר כל וללא אישור השלטונות המקומיים.

הליגיונרים, שהובילו את הקו האנטישמי ברומניה, נפלו, אך אותה מגמה נמשכה גם בלעדיהם, עם הפסקה קלה, כי גם לרומנים היה קשה לעכל את מראות הזוועה של פרעות בוקרשט.

 

עזרת הקהילה היהודית

לאחר הפרעות הוקמו והתחילו לפעול מוסדות יהודים, שנועד לעזור לנפגעים.
הוקמו קנטינות, שהגישו ארוחות חמות לנפגעים הנזקקים, הוקם בית יתומים בהנהגת מלאניה ינקו ובעלה, דוקטור קרול ינקו, והוגש סיוע רפואי, סיוע חומרי וסיוע לילדים בהכנת שיעורים.

מוסדות אלה שמשו גם כשהגיעו לבוקרשט יתומי טרנסניסטריה…

 

הכחשת הפוגרום ותאוריות הקונספירציה
זמן קצר לאחר דיכוי המרד, החלו ניסיונות הטשטוש וההכחשה – הן של הפוגרום ובעיקר של המעשים האכזריים במיוחד שבוצעו במהלכו – והן של המרד עצמו. הליגיונרים ניסו לטעון שלא היה פוגרום, אלא רק פגיעה באותם היהודים שתקפו אותם.
בהמשך ניסו לטעון שלא הם ביצעו את הפוגרום, אלא אספסוף שהונהג על ידי זרים (בעיקר בולגרי מסוים) ובשלב האחרון טענו שוב שלא היה פוגרום, אלא בִּיום של פוגרום שנעשה על ידי אנטונסקו בקנוניה עם היהודים ועם הקומוניסטים או רק עם היהודים או רק עם הקומוניסטים, והגופות שצולמו כלל לא היו גופות של יהודים, אלא של ליגיונרים.

דוגמה למסע ההכחשה הוא מאמרו של העיתונאי הרומני, פמפיל שיקארו, שפרסם לאחר המרד, ב- 17.02.1941, בעיתון Curentul מאמר בשם “הוצאת הדיבה העגומה של האומה” ובו טען “שאינו יכול להאמין שאלה שהובילו בני אדם לבית המטבחיים לשחוט אותם כמו בהמות היו רומנים ולא זרים. איזה שם הוציאו לנו בקהילת העמים? איזה מוניטין ישאירו לנו?” ומכאן הגיע למסקנה: “מעשיהם הוכיחו כי מוצאם אינו רומני!”

לגבי המרד, טענו הליגיונרים טענו שלא היה מרד, אלא התקפה של אנטונסקו עליהם במטרה לקחת לעצמו את כל עמדות השלטון.
בערוב ימיו, הודה הוריה סימה שנרצחו 124 יהודים, אך טען שהיהודים אשמים בכך במידה רבה, כי הם היו צד לוחם בהתנגשות וסכסכו בינם ובין אנטונסקו.
כראיה לכך הוא מציין, שראה לעיתים קרובות את וילהלם פילרמן, מנהיג יהדות רומניה,  עולה או יורד ממשרדו של אנטונסקו.

 

 

(** מקורות: “תולדות השואה – רומניה” מאת ז’אן אנצ’ל בהוצאת ‘יד ושם’, “הספר השחור” – כרך א’ מאת מתתיאס קרפ, הדו”ח הסופי של הוועדה לחקר השואה ברומניה, “העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה” מאת יעקב גלר ואתר הקהילה היהודית ברומניה)