ברומניה הקומוניסטית, “חופש הדיבור” היה דבר והיפוכו: מי שהתחיל לדבר – נגמר לו החופש. הציניקנים של אותם ימים הקשו בשאלה: “מדוע הדג נמצא בצלחת”? והתשובה הייתה – “כי הוא פתח את הפה…”.
באותם ימים אפלים ברומניה, לא רק שאסור היה לדבר, אלא גם אסור היה לשמוע (להאזין)…
בסוף שנות החמישים קיבלה משפחתי רדיו – 60 אינץ’, אשר בשל גודלו שימש גם כשולחן, ארון ספרים ומדף לקישוטים. אילו היו כיום מכשירי רדיו כאלה, הם היו, לבטח, נמכרים כחלקים באיקיאה – אותם יש להרכיב בבית.
בשחר ילדותי התמכרתי לשידורי הרדיו. במיוחד אהבתי להאזין לקומיקאים הנפלאים מירצ’ה קרישן (MIRCEA CRISAN), סטרויה (STOIE) ולשחקן הענק, ראדו בליגן, שכיכב במחזה “כוכב ללא שם”, (STEAUA FARA NUME), ששודר כתסכית רדיו – לו האזנתי כעשר פעמים, מפני שזה היה תסכית הרדיו היחיד, שהיה בתחנת השידור הרומנית באותם הימים.
אגב, כל השלושה: קרישן, סרויה וראדו בליגן היו יהודים.
אבא שלי ז”ל, היה אדם רחב אופקים אשר העניק פירוש כמעט מאגי למילה “נכר” (SRAINATATE). כל פעם שהוא הזכיר את המילה “נכר”, ניצת ברק בעיניו מפני שהוא התכוון למערב והמערב נחשב בעיניו כסמל לחופש ולכיבוד זכויות הפרט.
מידי ערב, ניסה אבא “לתפוס” ברדיו שלנו שידורים של תחנת – “אירופה החופשית” (R.F.E), ששודרו מגרמניה המערבית במימון ה- C.I.A.
תוך כדי חיפושים על הסקאלה של הרדיו, נשמע מידי פעם רעש צורם של השיבושים שביצעו הרומנים לתחנות הזרות, במטרה למנוע האזנה לשידורים הזרים.
ברגע שנשמעו השיבושים הללו, דאג אבא להנמיך בזריזות את הווליום של הרדיו, כדי שהשכנים לא ישמעו שאנחנו מאזינים לשיבושים…
כל אימת שאבא הגיע בחיפושיו ברדיו לתחנה זרה, בה נשמעו רעשי השיבושים הללו, קרן אבא מאושר ואמר לנו בלחש: “זאת אירופה החופשית”.
במהלך ילדותי ברומניה, כמעט מידי ערב, התפתחו ויכוחים מרים בין אבא לביני, שהתמקדו בפלוגתא – איזה שידורים נשמע ברדיו: האם נשמע את התסכית, “כוכב ללא שם”, בתחנה הרומנית כפי שאני רציתי; או שמא, נאזין לרעשים של אירופה החופשית, כפי שאבא ביקש.
בפלוגתא הזאת היו, הן לאבא והן לי נימוקים סבירים.
אבא טען: “כבר הקשבת עשר פעמים ל”כוכב ללא שם” בתחנה הרומנית. תשובתי הייתה: “לפחות בתחנה הרומנית שומעים מלל ושירה…”
הוויכוחים המרים בין אבא לביני ביחס ללוח השידורים של הרדיו הגיעו לקיצם, כאשר מכרנו את הרדיו שלנו לקראת עלייתנו ארצה.
משפחתי עלתה ארצה בשנת 1961, זמן קצר לפני הבחירות לכנסת החמישית שהתקיימו באותה שנה ממש. במהלך מערכת הבחירות שקדמו לבחירות הללו כבר היינו בישראל.
כמי שגדל במדינה קומוניסטית, הייתי גאה ועצוב לנוכח הדברים ששמעתי במהלך אותה מערכת בחירות של שנת 1961: גאה – בשל חופש הדיבור חסר הגבולות של הדמוקרטיה הישראלית; עצוב – בשל שמות הגנאי וההשמצות שהוטחו במנהיגנו דאז, ללא כל סיבה מבוססת.
כיום, אני בעיקר עצוב מאחר ואותם שמות גנאי שהוטחו בעבר במנהיגנו, ללא כל סיבה, ואף חמורים מהם, מוטחים בשנים האחרונות במנהיגנו – בפסקי דין של בתי משפט…
