מאת: מוריס גליקמן, אתר “שוצר”
תושבי העיר סוצ’בה היו תערובת של רומנים, גרמנים, פולנים, אוקראינים וכ 40% יהודים. על אף שהתקיימו קשרים מסחריים עם לקוחות נוצרים ועם השכנים, היהודים חיו במסגרת הקהילה שלהם.
סביב 1750 הגיעו משפחות יהודיות רבות מרוסיה וגליציה לסוצ’בה – כולם אשכנזים.
כיוון שבוקובינה הייתה תחת השלטון האוסטרו הונגרי, השפה הרשמית הייתה גרמנית. גם לאחר מלחמת העולם השנייה דיברו רוב יהודי העיר גרמנית, להוציא את האוכלוסייה החסידית שדיברה יידיש.
המעבר מן המנהל האוסטרי לזה הרומני לא גרם בעיות מיוחדות לאוכלוסייה היהודית. הגרמנית המשיכה להיות השפה העיקרית לזמן ממושך ואף לשפה הרשמית. וכך קרה כי חוזה קניית בתים נכתב בשפה הגרמנית.
בין השנים 1920-1940 המשיכו חיי היהודים להתנהל בהתאם למסורת ולתרבות כבתקופה האוסטרית.
היהודים בלטו כמעט בכל התחומים, למעט במנהל, בבתי הספר ובצבא.
רוב עורכי הדין והרופאים היו יהודים אך היו רק שני מורים יהודים: פרופ’ גינגולד – מורה לגיאוגרפיה בבית הספר התיכון לבנות ופרופ’ פוייר – מורה לצרפתית בבית הספר התיכון שטפאן צ’ל מרה. האחרון עבר ליאשי ושם נרצח יחד עם בנו בפוגרום.
חיי חברה ותרבות בסוצ’בה
חלק גדול מבורגנות סוצ’בה היה מנוי על עיתון Ostjdische Zeitung שהופיע בצ’רנוביץ בחסות ד”ר מאיר אֶבנר או בעיתון Renaşterea Noastră שכולו עסק בפעילות הציונית והישגי ההתיישבות בפלשתינה.
עיתון אחר, Tribuna Evreiască , שם במוקד את החיים היהודיים ברומניה.
פעילות תוססת ומגוונת התנהלה במסגרת בתי הכנסת ובמסגרת “הבית היהודי”.
תנועות הנוער הציוניות היו פעילות מאד.
הבית היהודי היה מוקד לפעילות חברתית, תרבותית וספורטיבית.
בבניין זה נשמר ארכיון האוכלוסייה היהודית, ובו שוכנו הארגונים הציוניים. בבניין הסמוך נמצא ה “אוזה” – מרכז לסיוע לנזקקים.
נשים יהודיות רבות עבדו ותרמו למען רווחת הנזקקים.
בקומת המסד שכן גם אולם ההתעמלות שהיה מצויד היטב. בסמוך היה גם אולם גדול לאסיפות, הופעות וערבי תרבות.
באולם התעמלות נוסף התאמנה קבוצת מכב”י מקומית. התקיימו שעות התעמלות לילדים בחסות מכב”י. המאמנים היו: וילי לאדן ואחר כך פריצי הרצברג. בקיץ ההתעמלות התקיימה תחת כיפת השמים במגרש של השומר. בשנת 1940 חויבה הקהילה היהודית לפנות את הבית היהודי, ומשטרת סו’צבה עברה אליו.
בין שחקני קבוצת הכדורגל מכב”י נמנו: בוזיו סלפטר, פרדי דרמר, פרדי הורוביץ, וילי לאדן, הייפרמן, הורטיג, רוטשטיין, ברנשטיין, מרלאוב, טוטיבר. מנהל הקבוצה היה איזידור רוזנברג (שַמיסו) – לימים אחד משופטי הכדורגל בסוצ’בה.
המשחקים התקיימו במגרש שבצ’טטה, מול בית העלמין הנוצרי.
מאוחר יותר נוסדה הקבוצה “צ’טטיא סוצ’בה”.
יחד עם התגברות האנטישמיות ואולי בעקבותיה, גברה הפעילות הציונית. במרכזה עמדה תנועת “הציונים הכלליים”. בעלי המלאכה ופקידים ממגזר המסחר השתייכו ל “פועלי ציון”, הדתיים ל “מזרחי” או ל “אגודת ישראל”. התנועה הרוויזיוניסטית הייתה מיוצגת במיוחד על ידי הדור הצעיר – אליהם הצטרפו כמה מבוגרים כמו עו”ד ויז’נופולסקי ועו”ד וולף שרף.
אף פעם כמעט לא פסחה הפעילות הענפה לאיסוף כסף לקק”ל.
כמעט בכל בית הייתה הקופסה המוכרת כחול-לבן לאיסוף תרומות.
בנוסף, התקיימו מדי פעם מבצעים לאיסוף כסף לקרן היסוד שתוגברו לעתים בנוכחות שליח מפלשתינה או מבוקרשט.
אביו של מוריס גליקמן עמד בראש הוועד שאסף סכומים גדולים ואף כי התרומות היו בהתנדבות, קבע הוועד סכום שכל אחד ואחד היה חייב לתת. בתמונה מפורסמת לרגל סיום מבצע התרמה מוצלח שנערך בחסותו של השליח נראים ד”ר טייך, ל’ גליקמן, ד”ר טרטר, הגב’ יטי פוקס הגב’ גוטסמן ואחרים.
בתנועה הציונית היו מעורבים רק חלק מיהודי סוצ’בה ואילו הרוב היה פעיל בחיים הדתיים. היה מספר גדול של בתי כנסת, כמעט כולם שמרו את השבת בהפסקת המסחר ובהשתתפות המונית בחגים בבתי כנסת והרוב הקפיד גם על אוכל כשר.
כבר מגיל ארבע החלו לקבל הילדים חינוך יהודי וללמוד את האלף-בית.
החדר של קליכשטיין היה ידוע לכולם. כמו כן, “התלמוד תורה” עם המורים קרטן ומילר היה מאד מוכר.
ייזכר לטוב גם גן הילדים תחת הנהגתה של הגב’ בלנקה איזוליס אשר לימדה את הילדים מושגים ראשונים של משמעת.
הילדים נהגו להבין דגלונים לשמחת תורה, לשיר במקהלה ולרקוד בחגיגות חג החנוכה.
בל”ג בעומר נערכו פיקניקים ובט”ו בשבט היה נהוג לאכול מפירות מיובאים מארץ ישראל: תאנים, צימוקים, תמרים, וכו’.
לאחר הגירוש למורפה, נבחרה הגב’ איזוליס ללוות ילדים ותלמידים בדרכם חזרה לרומניה. מאוחר יותר נשלחו הילדים לפלשתינה.
יש לציין את מר נוסיג שצייר את כיפת בית הכנסת ג”ח – שם הנציח מחזות תנכיים. כאשר ראיתי אותו עומד על הפיגומים ומצייר את התקרה לא יכולתי שלא לחשוב על מיכאלאנג’לו מצייר את הקפלה סיסטינה, להבדיל.
