קהילת סאטו־מארה – הקהילה בשואה

מקום לפני המלחמה: עיר במחוז סטמר (Szatmár), הונגריה שנקראה: סטמרנמטי  (Szatmárnémeti)

בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בסטמרנמטי 12,960 תושבים יהודים שהיוו כרבע מאוכלוסייתה.
רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, אך היו גם בעלי בתי חרושת ומשקים חקלאיים שהעסיקו בעיקר עובדים יהודים.

בעיר היו קהילה אורתודוקסית וקהילת סטטוס קוו, שני בתי ספר יהודיים, תלמוד תורה, ישיבה ואגודות דתיות וחברתיות למיניהן.

מסוף המאה ה – 19 ואילך נעשתה הקהילה האורתודוקסית בעיר לאחד ממרכזי החסידות בהונגריה (חסידות סטמר).
מייסד שושלת חסידות סטמר, הרב יואל טייטלבוים, קבע את חצרו בעיר ב-1928. הציונות, ובעיקר הציונות הדתית על מגוון תנועותיה, נעשתה מקובלת בעיר בשנות השלושים.

סאטו מארה שבצפון טרנסילבניה השתייכה בעבר להונגריה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה סופחה לרומניה.
ב-30 באוגוסט 1940 חזרה העיר לריבונות הונגריה.
התחיקה האנטי-יהודית שנחקקה בהונגריה והוחלה על כל היהודים נאכפה באזור בחומרה רבה יותר משנאכפה בהונגריה גופא.
בקיץ 1941 גירשו השלטונות ההונגריים לאוקראינה הנתונה לכיבוש הגרמנים משפחות יהודיות שלא יכלו להוכיח שהן בעלות אזרחות הונגרית.

המגורשים נרצחו בקמנץ-פודולסקי ב-27 או ב-28 באוגוסט.

ב-1942 גויסו רוב הגברים היהודים מסאטו מארה לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. רובם הוצבו בחזית המזרחית באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.

הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. על-פי מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 השתייכו לקהילה האורתודוקסית בסאטו מארה כ-12,000 יהודים, וכ-750 השתייכו לקהילת הסטטוס קוו.

המינהל ההונגרי נשאר על כנו גם לאחר הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך הוראות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי – המרכזי והמקומי.
ב-26 באפריל 1944 התכנסה בסאטו מארה ישיבה בראשותו של תת-שר הפנים, לסלו אנדרה (Laszlo Endre) ובהשתתפותם של פקידי מינהל בכירים בצפון טרנסילבניה לדיון בגטואיזציה.
הגטו של סאטו מארה הוקם ב-3 במאי 1944 על-פי הצווים של סגן הממונה על המחוז, אנדרה בואר (Endre Boer) ושל ראש העיר לסלו צוקה (Laszlo Csoka) בסביבה שהייתה מיושבת בצפיפות ביהודים.

נוסף על יהודי העיר, נדרשו לעקור לגטו גם היהודים מנפת ארדוד (Erdod) נפת נג’קרוי  (Nagykaroly) ונפת סטמרנמטי, ובין 3 ל-6 במאי 1944 עברו לגטו כ-17,000 יהודים. עם כניסתם נעשו על גופם חיפושים דקדקניים לגילוי דברי ערך מוסתרים. ב-13 במאי 1944 רוכזו בגטו עוד 2,000 יהודים שהובאו מגטו נג’קרוי.

הצפיפות בגטו הייתה גדולה מאוד. שטח המחיה הסתכם במעט יותר מחצי מטר רבוע לנפש. השימוש במיטות נאסר, ותושבי הגטו נאלצו לישון על מזרנים או מזרני קש.
בראש המועצה היהודית בגטו עמד זולטן שוורץ (Zoltan Schwartz) רופאים יהודים ארגנו סיוע רפואי.

באחד מבנייני בית חרושת שבתחומי הגטו הוקם בית חולים ולצדו פעל גם בית חולים למחלות מידבקות.
למרות מחסור חמור במזון הוקם גם מטבח ציבורי. בית החברה קדישא הוסב לבית הכנסת של הגטו.

מפקד הגטו היה קצין המשטרה ההונגרית, בלה שרקוזי (Bela Sarkozi) שכונה בפי תושבי הגטו: “היטלר השני”.
הוא פיקח בעצמו על העינויים שעונו תושבי הגטו כדי שיגלו היכן הוסתרו חפצי ערך. כמה מהנחקרים מתו מהעינויים, ואחרים העדיפו להתאבד כדי להימלט מהם.

18,863  תושבי גטו סאטו מארה גורשו לאושוויץ בשישה טרנספורטים בין 19 במאי ל-1 ביוני 1944. בראש אחת משיירות המגורשים אל הרכבות הלך הרב שוורץ מחבק ספר תורה ומתפלל בדבקות בקול צלול.

היו גם כמה הונגרים אמיצים שניסו לעזור ליהודים. קלמן גלפי (Kalman Galffy) מפקד גדוד 110/67 של עובדי הכפייה בסאטו מארה, הציל את חייהם של כ-250 עובדי כפייה יהודים.

(** מקור: יד ושם)