דור ההורים לא הסתגל בקלות לפלאי ההמצאות והחידושים הטכנולוגיים, והתייחס אליהם בספקנות.
כך, למשל, זכור לי, שדודה קלרה לא הסכימה, עד אחרית ימיה, לעלות למטוס שאין בו פרופלור. (מדחף). לשיטתה, מטוס בלי פרופלור איננו בטיחותי, כי אין מה שיחזיק אותו באוויר.
כן זכור לי, שדוד מרצ’ל, שהיה “איש העולם הגדול” ובאחד ממסעותיו הרחיק, אפילו עד קפריסין התלונן כי בלימסול הגישו לו לימונדה חמה… עד שהתברר, שהוא שתה את מי הלימון, שמגישים במסעדות דגים. בתום הארוחה, כדי לרחוץ את הידיים ולהסיר ריח הדגים.
אגב, דוד מרצ’ל התנגד נחרצות לתיאוריות האסטרולוגיות של קופריניקוס, בנימוק מדעי משכנע: “קופרניקוס היה פולני ולא יכול להיות שפולני ימציא דבר חכם”.
ועתה הגענו לדמות הדומיננטית בסיפורי דור הבנים ביחס לטכנולוגיה: דודה לילי!!
שנים רבות לאחר עלייתה ארצה, פנתה אליי דודה לילי, ושאלה אותי במבוכה: “יואל, אני לא מבינה את הפרסומת הזאת: קנה היום ושלם בעוד חודש!!… למה לבוא פעמיים?!”
הדברים הגיעו לידי כך, שהצלחתי לשכנע את דודה לילי, שאת הדגים המלוחים (ההרינג) שאנו אוכלים, דגים בים המלח והם יוצאים מלוחים (בתור הרינג), בגלל המליחות של המים.
לימים, נזפה בי דודה לילי על כך שאני צוחק עליה, והודיעה לי שהיא חקרה ומצאה שבים המלח אין בכלל דגים.
“נו, בטח”, אמרתי לה “כבר דגו את כל הדגים”. ….
חרף מגבלותיה של דודה לילי בתחום הטכנולוגיה, היא רצתה להצטייר בעיניי, כאדם מודרני ומעודכן.
באחד מביקוריי בביתה של דודה לילי, בעודי יושב בסלון הופעתי לפתע, על מרקע הטלוויזיה שממולי.
דודה לילי, שכאמור, רצתה להוכיח ידיעותיה ברזי המדיה הטלוויזיונית, הצביעה על המרקע שם הופעתי ושאלה אותי: “תגיד, יואל, זה שידור חי?… “
השנים חלפו, דודיי נאספו אל עמם, ועתה, מסתבר, שגם אני נתפס בעיני בנותיי וחבריהן כמיושן מבחינה טכנולוגית. חרף מאמצי להדביק את הפערים ואני אכן עושה מאמצעים להשתכלל. לפני זמן מה, אפילו החלטתי להצטרף לפייסבוק… וזה היה קשה.. לא ידעתי איך לצרף חברים לפייסבוק. אמרו לי – שאני צריך ל”הציע חברות” בפייסבוק.
נחרדתי – פעמיים בחיים שלי, “הצעתי חברות” ופעמיים זה נגמר לא טוב:
בפעם הראשונה, הצעתי חברות לבחורה, כשהייתי בן 16. היא לא הסכימה. הייתי בדיכאון שנה.
בפעם השנייה הצעתי חברות לבחורה, כשהייתי בן 26. היא הסכימה. מאז אני בדיכאון כמעט 40 שנים…
אין ספק, שהטכנולוגיה שינתה את חיינו וקידמה אותנו אל מחוזות ותחומים, כמעט דמיוניים. אך אליה וקוץ בה:
אני בטוח, לחלוטין, שכאשר בני משפחתי ישובים בארוחה משפחתית בביתי – אותה טרחה אשתי להכין במשך 3 ימים רצופים ומשחקים עם האיי-פון, האיי-פד והמחשב, צוחקת דודה לילי המנוחה, שם למעלה, ואומרת לעצמה:
“כל החיים צחקו עליי בגלל הטכנולוגיה; עכשיו צוחק, מי שצוחק אחרון…”
דודה לילי – יהיה זכרך ברוך, בזיכרון של 16 ג’יגה, לפחות…
