אובודובקה 

הממונה על הנפה, דימיטרו סופיאני (Dimitru Sofianu) ומפקד תחנת הז’אנדארמים במקום, דורצ’סקי (Dorcescu), לא הירשו למגורשים להתגורר בעיירה, להוציא מעטים ששיחדו אותם.
רוב רובם נדחסו לתוך אורוות ודירי חזירים – בהם גוועו תוך זמן קצר מרעב ומקור, נחלשים מן הטלטול הממושך והמייגע בדרכים.
ביניהם היו הרב פרימאן (Frieaman) ואשתו מבוייאן שהתאבדו באחת האורוות הללו.
לאחר שמלאו האורוות באנשים עד אפס מקום בתנאי היגיינה ירודים, פרצה מגפת טיפוס הבהרות שהפילה חללים רבים.
עתה אילצו השלטונות את היהודים המקומיים “לקלוט את המגורשים בבתיהם”.
המקומיים כללו כ – 15 משפחות שנותרו מכלל האוכלוסייה היהודית לאחר שיתר היהודים נסוגו יחד עם הצבא הסובייטי או נהרגו בידי חיל הכיבוש.

משפחות אלו התגוררו בשכונה מיוחדת, בנפרד מן האוכלוסייה הנוצרית.

ראשית, הפיצו השלטונות את השמועה, כי המגורשים מרומניה הינם יהודים שנענשו. בעקבות שמועה זו נרתעו היהודים המקומיים מלבוא במגע איתם ועזבו את דירותיהם, אולם במהרה נוכחו לדעת כי הוטעו, וחזרו לבתיהם.
סבל המגורשים נגע ללבם, ואף על פי שהיו בעצמם עניים מרודים, הושיטו להם עזרה.

השכונה היהודית שנמצאה במרכז העיירה, הוכרזה כגטו.
תנאי הדיור בו היו חמורים : בחדר קטנטן הצטופפו 15-16נפשות.

בקרבת הגטו היה קיים קולחוז.
היהודים מבסרביה שידעו רוסית, חירפו את נפשם ועבדו בקביעות או זמנית בקולחוז – שם יכלו למצוא את מחייתם.

בתחילה התקיימו המגורשים ממכירת בגדיהם, ואחדים מביניהם אף סחרו בבגדים ישנים. אולם “המלאי” אזל מהר, והם החלו לסבול מרעב.

מגפת טיפוס הבהרות לא נבלמה עקב הצפיפות והלכלוך, שבהם היו נתונים היהודים – בייחוד אלה שנשארו באורוות – ופשטה ביתר שאת בינואר 1942. הגטו והאורוות הוכרזו כמקומות נגועים. השטח הוקף גדר תיל והופקד עליו משמר. שוב לא הורשו האנשים לצאת מן הגטו כדי להשיג אוכל, והם גוועו, ספק מן המחלה, ספק מרעב.

בעיית המים הייתה לבעיה החמורה ביותר.
מחמת פחד מפני המגפה, לא הרשו האיכרים, בעלי הבארות, ליהודים לשאוב מהן מים. לכן השתמשו היהודים במי שלג מזוהמים והמגפה החמירה.
המגורשים ניספו באלפיהם, והגוויות הושלכו לרחוב בתוך הגטו, והיו לערמות כי מפאת הקרה אי אפשר היה לקבור אותן.
משך כל החורף היו הגוויות טרף לכלבים.
רק באפריל נקברו השרידים בשני קברי אחים הקיימים עד היום הזה סמוך לקברי 400 היהודים, קרבנותיו של פטליורא (Petliura) משנת 1918, שעליהם הוקמה מצבה מוקפת חומה.

התארגנות המגורשים החלה עוד בימיו הראשונים של הגטו, משמינו הז’אנדארמים ועד יהודי שהיה עצמאי למחצה. כמו כן, הוקמה בו משטרה יהודית. באביב 1942 הקים הוועד בית תמחוי שבו חולקה פעם ביום מנת מרק חם למחוסרי כל.
בסתיו 1942 החלה מגיעה עזרה מוועדת העזרה בבוקרשט, במיוחד תרופות ובגדים. המצב השתפר, וכ – 300 איש קיבלו אוכל פעמיים ביום.
כן הוקם במקום בית חולים, ובו היו 12 מיטות, ועבדו בו שישה רופאים.

עדות ניצול: Obodovka / Orit Barcay Bar-Shira, Israel, 2012

מפקדת הז’אנדרמים המקומית אילצה את הוועד היהודי לספק לה אנשים לעבודת כפייה.
חלק מעובדי הכפייה הועסקו במקום בעבודות שונות, ואילו רבים נשלחו למחנות עבודה במקומות אחרים.
כן עבדו, ביולי 1942, 300 יהודים מגטו אובודובקה בבירזולה וכמו כן, הועסק חלק ניכר מפועלי בית החרושת ללבד בבאלטה.
ב – 25 ביוני 1943 הוציאו חיילים גרמניים, מלווים כלבים, קבוצה בת 1,560 יהודים מן הגטו והעבירו אותה לטריחאטי (Trihati) ולניקולאייב (Nicolaev) על יד הבוג – שם הקים ארגון “סוט” גשר.
150 איש ואישה נשלחו מאובודובקה לנסטרווארקה (Nestervarca) לעבודה באדמת כבול. רק מתי מספר מאלה, שנשלחו למחנות הגרמניים או לנסטרווארקה, נותרו בחיים וחזרו.

המגורשים, שנשארו במקום ובסביבה, עבדו במשך החורף בהרחקת השלג, ואילו באביב ובקיץ הועסקו בעבודות השדה.

בקרבת המקום הייתה קיימת חווה ממשלתית, דובינה , אליה הובאו יהודים מאובודובקה לנסר עצים ולהובילם לאחר מכן לבית החרושת לעצי בניין שבאזור.

בכל המקומות האלה התנהלה העבודה בתנאים קשים ביותר.
רק לעתים נדירות קיבלו הפועלים אוכל, ובכל עת עונו באורח אכזרי ביותר בידי הז’אנדרמים.

הטרור שלט בדרך כלל הן במקומות העבודה והן בגטו.
המהנדס קונסטנטין שטפנסקו, מנהל המרכז החקלאי המקומי, (אם כי לא הייתה לו כל סמכות לגבי יהודים), נתן הוראות לנהוג בהם באכזריות, והוא בעצמו הלקה ועינה אותם ואסר עליהם לקנות מצרכי מזון מעבר לגדר התיל.
לעומת זאת, נתן היתר מגורים מחוץ לגטו לאלה ששיחדו אותו.

גם דורצ’סקו היכה את המגורשים לאחר שמילא את כיסיו באבנים מחודדות.

בראש המיליציה האוקראינית עמד האוקראיני זחארוב (Zaharov) שנהג להרוג יום יום מספר יהודים מן הגטו תוך עינויים קשים.
לצעיר מבריצ’ן (Briceni) בשם נומיא שרמאן, קטע את שתי ידיו בסכין, לפני שהרגו.

אלו התבטאו באובודובקה ובסביבתה בצורות שונות.

עקב הטרור בגטו, ברחו ממנו עשרות יהודים.
אלה שנתפסו נורו במקום או הועמדו בפני בית דין צבאי לשעת חרום שהיה דן אותם לשנות מאסר רבות.

קבוצה בת 300 יהודים מצ’רנוויץ שברחה מן המחנות שעל גדת הנהר בוג והגיעה לאובודובקה, נעצרה, ולאחר כמה ימים ללא אוכל הוחזרה אל מעבר לבוג.  
אף על פי כן, עלה בידי הוועד היהודי להציל מדי פעם בפעם יהודים אוקראיניים, שנמלטו מן האזור הגרמני, באמצעות הכנסתם לרשימות היהודים הרומניים וציודם בתעודות זהות מזויפות.

באמצע 1943, עם התחלת ההתקפה הסובייטית, גברה פעילות הפרטיזנים. פעולות חבלה חוזרות, מלוות רציחת ז’נדרמים, נמשכו זמן מה. 
באחד הלילות חדרה הצעירה, פניה פליגר (Fligher Fenia) מבריצ’ן, שהיתה ארוסתו של נומיא שרמאן והצטרפה לפרטיזנים לאחר רציחתו, יחד עם קבוצת פרטיזנים לאובודובקה, תפסה את ראש המיליציה האוקראינית זחארוב, תלתה אותו על עץ בנקמה על דם ארוסה ודמם של יהודים אחרים.
* לאחר המלחמה הוענקו לה אותות הצטיינות מידי הסובייטים כהוקרה למעשי גבורתה.

פעולות הפרטיזנים באזור אובודובקה היו נועזות, עד כי החיילים הרומניים לא העזו להיכנס לתוך היער, והיו שולחים לשם יהודים ואוקראינים.

באחד הלילות ירה אחד הפרטיזנים באנשי המשמר של הגטו, ובחילופי היריות נפצע אף הוא ונשבה.
למחרת הובא לבית החולים וקיבל טיפול רפואי, כי לאחר שהסובייטים עברו את הדנייסטר, החלו הרומנים לחשוש כי יהיה עליהם לתת את הדין על מעשיהם.

בלילה שלאחר המעשה, חדרו חבריו של הפצוע לאובודובקה, פנו לבית החולים, ירו באנשי המשמר, פינו את הרופאים ואת האחיות, הוציאו את הפצוע באלונקה והביאו אותו ליער – שם קיבל טיפול רפואי מידי רופאים יהודיים שהסתננו מן הגטו ליער.

בינואר 1943 מצאה המשלחת של ועדת העזרה בבוקרשט 1,460 יהודים באובודובקה.

הסטטיסטיקה של ועדת העזרה בבוקרשט מסרה, כי במרץ 1943 נמצאו באובודובקה 1,610 נפשות יהודיות.
לפי הסטטיסטיקה של הז’נדרמיה היו בספטמבר 1943 באובודובקה 1,373 מגורשים : מהם 865 מבסרביה ו – 508 מבוקובינה .

בפברואר 1944, כשהתקרבה החזית לנהר הבוג, עברו במקום יום יום יחידות גרמניות, שנסוגו מן החזית דרך אובודובקה, בלוויית מתנדבים אוקראיניים שלחמו יחד אתם.

הן הגרמנים והן האוקראינים הטילו את אימתם על היהודים, ומצבם הלך והחמיר. אולם, ימים אחדים לפני כניסתו של הצבא הסובייטי לאובודובקה, הגיעה לעיירה יחידה אוסטרית שקציניה וחייליה כבר הפנו עורף לנאצים.

הם חילקו מצרכי מזון בין יהודי הגטו, ומפקד היחידה הציב משמר לשמירה על הסדר ולהגנה על היהודים מפני הגרמנים הנסוגים.

ב – 15 למרץ כבש הצבא האדום את אובודובקה.
בעקבות הצבא הסובייטי יצאו המגורשים ברגל לרומניה.

בשנת 1949 דן בית הדין העממי בבוקרשט את דימיטרו סופיאנו ל – 20 שנות מאסר ואת קונסטנטין שטפנסקו ל – 8 שנות מאסר.

(**מקור: פנקס הקהילות רומניה כרך ראשון 388-389)