הסבתא הרומנייה לעולם לא תחנך את הנכדים שלה. בשביל זה יש לנכדים הורים… אז הסבתא מחנכת את ההורים של הנכדים, איך לחנך את הנכדים… בעיקר היא מחנכת את הכלות והחתנים שלה, שממילא לא באו עם חינוך מהבית…
בעניין הנכדים, הסבתא הרומניה מוכנה להודות שגם אם היא לא תמיד צודקת, היא אף פעם לא טועה…
על אף שהסבתא אף פעם לא מתערבת בחינוך הנכדים, היא לפחות מבקשת שהנכדים יהיו משכילים ומחונכים.
על כן, היא תמיד תתריע כנגד המכשולים שמונעים מהנכדים להתפנות ללימודיהם ולתחביבים אינטליגנטים כגון: קריאה, נגינה ובלט.
כל סבתא רומניה שאני מכיר, סבורה שהטלוויזיה תורמת רבות להימנעותם של הנכדים מללמוד ולהגיע לעמדות בכירות ומכובדות.
לפני זמן מה, שמעתי סבתא רומניה היוצאת חוצץ כנגד שתי תכניות טלוויזיה שהנכדים שלה מאוד אוהבים: “סמי הכבאי”, ו”בוב הבנאי”.
“איזה מקצועות אלה?” – התרעמה הסבתא, “כבאי ובנאי?! למה לא רופא, עורך דין או מהנדס?!”.
גם אימי ז”ל התלוננה באוזני ביתי, תמר, על כך שתמר כל היום צופה בטלוויזיה ושאלה את תמר: “תמר, אם את כל היום בטלוויזיה, מתי יהיה לך זמן להכין שעורים”?
“זה בסדר, סבתא”, השיבה תמר, “יש גם פרסומות…”
מעבר לכך, אמי ז”ל, תמיד סברה שעליה להעניק לנכדיה את אשר לא היה לה במחנה טרנסניסטריה בזמן מלחמת העולם. ומה לא היה לה במחנה?…אוכל!!.
לכן, אמא נהגה לפטם את בנותיי בדברי מאכל תוך הפרת בקשותינו שלא לפטם אותן, מאחר והשתדלנו לאזן את רכיבי המזון של הבנות, לשמור על דיאטה מתאימה ולספק להן מזון “בריאות”.
כאשר נשאלה אימי ע”י אשתי – מה אכלו בנותינו בעת שביקרו אצל סבתא, נהגה אמא להשיב בביטול: “הן לא אכלו כלום”.
“מה בכל זאת אכלו?” שאלה אישתי.
“כלום… אולי קציצה, שתיים…. ” השיבה אמא.
“רק קציצות?”. הקשיתי על אמא.
“עם קצת צ’יפס, סלט ביצים וירקות ..”. השיבה אמא.
“ומה עוד?..” שאלתי.
“כלום… רק חיממתי להם צלי שהיה לי במקרר עם פתיתים ומלפפון חמוץ” – הוסיפה אמא.
“וזהו?” שאלתי.
“כן” השיבה אמא “חוץ מקצת מרק עם אטריות, שזה לא אוכל, ועוגת נפוליון עם קצפת שזה בטח לא נחשב”.
לאט, לאט, התברר לנו, שבנותיי אכלו אצל הסבתא כמויות מזון שהיו מספיקות להאכיל גדוד שלם בצה”ל, אבל מבחינת אמא, הבנות לא אכלו כלום….
אגב, גם כיום, שנים רבות לאחר פטירת אימי ז”ל, עדיין מתגעגעות בנותיי לאוכל הטעים שהן “לא” אכלו אצל סבתא…
