הכירו את דוד יודילוביץ – מחלוצי השפה העברית המודרנית בא”י

מאת: צ’רנס ג’יג’י

 

כשמדברים על השפה העברית, אי אפשר להתעלם ממספר אנשים שתרמו להתפתחותה כפי שמשתמשים בה היום. מקורותיו של אחד החשובים שבהם הוא משטחי רומניה.

קיים הבדל לא קטן בין השפה המקראית – בה משתמשים בספרי התפילה: שפת הקודש, לעומת העברית המודרנית, המדוברת והכתובה היום בישראל.

האוכלוסייה בארץ הקודש בסוף המאה ה – 19 (השנים בהן התחילו עליות היהודים לארץ), דיברה בעיקר יידיש (יהודים אשכנזים), לדינו (יהודים ספרדים) או את השפות של מדינות המקור מהן הגיעו,  לדוגמה : רוסית, רומנית או ערבית.

דוד יודילוביץ – נולד ב – 25.06.1863 ביאשי, רומניה למשפחה דתית אדוקה של רבנים וכוהנים והתחנך בחינוך דתי. הוא התחיל ללמוד ב”חדר” כמו כל הילדים היהודים בגילו, אבל כבר בשנים הראשונות התבלט ונחשב כתלמיד ברמה אחרת מחבריו לספסל.
כתוצאה מכך, מלבד השפה העברית, התחיל ללמוד באופן פרטי שפות נוספות כמו: אנגלית, צרפתית וגרמנית. היה זה סימן להורים ולסביבתו הקרובה שאת המשך דרכו, לא יעשה בישיבה ובמסלול הדתי המקובל, אלא יחצה את גבולות המוכר.
ב – 1882, כאשר הוא בן 19, מחליט דוד לעלות לארץ הקודש יחד עם תנועות של חלוצים ציוניים במטרה להקים ישובים חקלאיים יהודים. פיתוח והקמת ישובים חקלאיים היו חשובים באותה תקופה בארץ שכללה אוכלוסיה דלילה, חסרת אוצרות טבע טבעיים, בעלת מזג אויר בעייתי ומוקפת באוכלוסייה ערבית (יש לציין שבזמנים ההם חלק מהערבים לא היה עוין את היהודים).

את המסע לארץ הקודש, מתחיל דוד על אנייה שיוצאת מרומניה מעיר הנמל קונסטנצה שלחופי הים השחור. במהלך ההפלגה, הוא מכיר קבוצה של צעירים שמגיעים מרוסיה ומאוקראינה (מסביבת העיר חרקוב), שהקימו את תנועת ביל”ו וקבוצה נוספת של רומנים – “חובבי ציון” – מהעיר גאלאץ (אלה שלימים יקימו את המושבה, זיכרון יעקב).

בהיסטוריית העם היהודי ומדינת ישראל, התקופה הזו מוכרת גם כ”העלייה הראשונה” שהייתה מורכבת מעולים ממזרח אירופה בעיקר וראשוני העולים היהודים מתימן.

חלק מהבילוי”ים הקימו את קבוצת שה”ו (שיבת החרש והמסגר). האידיאולוגיה שהובילה אותם הייתה לחזור לעיבוד החומרים המסורתיים כמו ברזל, עץ ועוד. אחרי הירידה מהאונייה, הקבוצות מתפזרות לכל הכיוונים. קבוצה גדולה של הבילוי”ים מתיישבת במרכז המדינה בין משולש הישובים – רחובות – גדרה – רמלה וקבוצה אחרת הולכת ל”מקווה ישראל” (בית ספר עם תכנית לימודית בתחום החקלאות). בית ספר שקיים ופעיל גם היום, וממוקם בין יפו לחולון, הוקם על ידי קרל נטר, נדבן צרפתי- ציוני.

דוד יודילוביץ התחבר לקבוצת שה”ו. הוא מגיע עם הקבוצה לירושלים (אחד מהחלומות בעקבותיהם עלה) ובהמשך לאידיאולוגיה המנחה אותו ואת הקבוצה, הוא נכנס לתקופה של חצי שנה כמתלמד אצל גוטליב דו (DOH) – מקבוצת הטמפלרים, שהיה מוכר מאוד בתחום ייצור הסכינים והשחזתם. לאחר מכן, בהתאם לחוזה, ממשיך דוד כשנה וחצי נוספות בתפקיד פועל מקצועי.

דוד עבד בבוקר על מנת להרוויח את לחמו ובערב היה לומד ברצינות ודקדקנות רבה את השפה העברית. בתקופת מגוריו בירושלים, נתקל בקשיי הישרדות שונים, בין היתר בשל מחסור במזון (שהיה אופייני לאותם ימים בארץ) וממגיפות שונות שתקפו אותו כמו מגיפת הכולירה.

התקווה היחידה שהחזיקה אותו, הייתה היכרותו עם אליעזר בן יהודה (אבי השפה העברית המודרנית, מילון א.ב.י). דבורה, אשתו הראשונה של בן יהודה, חיבבה מאוד את דוד והוא הופך לבן בית ומקבל תמיד עזרה כשנחוצה וגם הזמנה לחגים ולארוחות משפחתיות.

הוא וחבריו התקבלו בירושלים בסבר פנים יפות גם בבתיהם של ד”ר הרצברג, משה לונץ, יחיאל מיכל פינס ועוד.

דוד חולם להכיר מדינות מעבר לים. ב – 1886 הוא מגשים את חלומו ונוסע לצרפת.
בעזרת המקצוע שרכש, הוא מצליח להתקבל כעובד מן המניין בחברת “ננסי” בפריז.
גם בהיבט הרוחני, הוא מוצא סיפוק ומתקרב לרב ישראל לוי, דמות דתית בולטת – אותו הוא הולך לשמוע בהרצאות המתקיימות באוניברסיטת ה”סורבון” בפריז.

ב – 1888, תחת השפעתו של אליעזר בן יהודה, דוד מחליט לחזור לארץ על מנת לתרום ככל שביכולתו ללימוד ופיתוח השפה העברית. הוא מתחיל ללמד כמורה למדעים בעברית בבית הספר “חביב”, בי”ס הממוקם בראשון לציון. מאוחר יותר, הוא הופך למנהל בית הספר ומכריז על לימוד כל המקצועות בשפה העברית. כתוצאה מכך, מקבל בית הספר את הכינוי- “בית הספר העברי הראשון בעולם”.

דוד לא נשאר ללמד רק בין כותלי בית הספר ונענה גם ליוזמות חיצוניות מקומיות וקבוצות אנשים נוספות שמבקשות ללמוד את השפה. בביתו קבע כי מדברים רק בשפה העברית על מנת לתרגל ולשלוט בה בצורה המיטבית; כנראה שמכאן מגיעה האמירה בה נתקלים כל העולים החדשים: “לדבר כמה שיותר רק עברית.”
המטרה ברורה – השפה המדוברת היא כלי התקשורת הקל והברור ביותר בין אנשים ולכן כדאי לשלוט בה בפרק זמן קצר. בו בזמן, דוד מתחיל לכתוב מאמרים על בעיות וקשיים ברכישת השפה בקרב האוכלוסיה המבוגרת והצעירה. המטרה שלו היא שכולם, ללא הבדלי גיל או מעמד, ילמדו את השפה.

דוד מבין שהשפה דלה יחסית, אבל בעיקר, נתקל במחסור במילים בתחומי המדע: פיזיקה, מדעי הטבע, מתמטיקה וגיאוגרפיה. בבתי הספר היו חסרים ספרי לימוד ואלו שהיו קיימים, היו, למעשה, תרגומים מהשפה האנגלית.
קבוצת פרופסורים נרתמים לכתיבת ספרים והדפסתם עבור בתי הספר ודוד בעצמו כותב ספרים על גיאוגרפיה ומדעי הטבע. בשלב מאוחר יותר כתב, ערך והדפיס ביחד עם אליעזר בן יהודה ושותף נוסף – יהודה גרזובסקי , חוברת לילדים שזכו לשם: “עולם קטן” וראו אור רק במשך 7 חודשים, בכמויות קטנות, בשל תקציב מצומצם וגם בגלל מחסור בכוח אדם מקצועי.

באותה השנה, 1892, יחד עם יהודה גרזובסקי, הוא מקים את ארגון המורים במטרה לבסס שיטת לימוד ולמידה אחידה. באותו הקשר, הוא מתרכז בעיקר בילדים מתוך הבנה שזו שכבת האוכלוסיה שנמצאת בשלב התפתחותי שמאפשר למידה מהירה ותוצאות רהוטות וטובות; הוא מבין גם שזו השכבה שתשפיע יותר על עתיד התפתחות השפה העברית.
ב – 1898 הוא מקים את גן הילדים בשפה העברית, תחת השם “גן א'”, גן ילדים שקיים עד היום בראשון לציון. לגן נדרשו גננות, ומפאת מחסור באנשי מקצוע, הוא מארגן משלחת של צעירות שתסענה ללמוד בצרפת. הפעולה נכשלת משום שהבנות חוזרות לארץ ופותחות גנים בשפה הצרפתית במקום בעברית.

כחלק מתכנית נוספת, דוד משכנע את הברון אדמונד דה רוטשילד, לקבל ללימודים בבית הספר לגננות בירושלים, “אוולין דה רוטשילד”,  נערה שהכיר בראשון לציון – אסתר שפירא, בת יחידה להוריה, שפחדו לשלוח אותה ללימודים בחו”ל. אסתר, בסיום הלימודים חוזרת לראשון לציון והופכת לגננת הראשונה ב”גן א'”.

דוד יודילביץ’, העביר שיעורי עברית גם בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל.
מלבד מפעילות פדגוגית, הוא כותב בעצמו ולפעמים ביחד עם אליעזר בן יהודה, מאות מאמרים בעיתונות וגם ספרים. הספר המפורסם ביותר שערך נקרא “ראשון לציון 1882-1941“.

 

מאוחר יותר, דוד הופך להיות מזכיר המושבה ראשון לציון ואחר כך, רואה חשבון האחראי על כל ההכנסות וההוצאות השוטפות של המועצה.
הצלחתו פומבית וההיכרות עם שפות זרות עוד מצעירותו, מובילות אותו לתחומים חדשים.
כך, הוא נקלט כחבר הדירקטוריון של יקב “כרמל מזרחי” שיקביו ממוקמים בראשון לציון ובזיכרון יעקב.
ב 1903 הוא נשלח ע”י הנהלת “כרמל” למדינות במזרח הרחוק: הודו, סין ויפן כדי לפתח קשרי מסחר.
ב – 1906 הוא נשלח למצרים, לאלכסנדריה, בתפקיד סוכן ראשי של היקב.

 

 

 

מלבד התחייבותו המקצועית, הוא ממשיך בפעילות החברתית האופיינית לו, דואג ומטפל בקבוצה של 11,277 יהודים שגורשו למצרים, רובם לאלכסנדריה, ע”י האימפריה העות’מאנית ששלטה בארץ, באשמת בגידה במשטר במהלך מלחה”ע הראשונה.
בין המגורשים, היו יצחק בן צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל, ודוד בן גוריון, שלימים כיהן כראש הממשלה הראשון  והיה זה שהכריז על הקמת מדינה יהודית ב 1948.
שניהם היו פעילים מוכרים בשל פועלם, בשנים מאוחרות יותר, לשחרור המדינה מעול המנדט והעלאת היהודים מהמדינות השכנות: טורקיה, יוון, בולגריה, סוריה ולבנון.

תחת יוזמתו של דוד יודילוביץ הוקם ארגון “המגורשים” לטובת המגורשים לאלכסנדריה שדאג לטיפולים רפואיים, קשרי דואר וחבילות עם המשפחות, הבטחת מקומות עבודה, טיפולי נשים וקורסים ללימוד השפה העברית.
עם תום מלחה”ע הראשונה, השיג רכבות מיוחדות להחזרת המגורשים ממצרים לארץ ישראל.
בכל אותו זמן, כותב דוד מאמרים בעיתונות בשפות העברית, הצרפתית, הגרמנית, הרומנית, האנגלית והפולנית.

 

בחזרה לארץ ישראל, ב – 1924, דוד יודילוביץ, מתיישב בראשון לציון ומתמסר לכתיבה, תרגומים והוצאת ספרים.

דוד יודילוביץ היה נשוי לתלמידתו לשעבר, ציפורה פריימן, בת לאהרון מרדכי-פריימן (אחד ממקימי העיר ראשון לציון, יליד ורשה – פולין) ונולדו להם 8 ילדים.

דוד נפטר בשנת 1943 לאחר מחלה קשה והוא קבור בבית הקברות של ראשון לציון.

 

*** תודה מיוחדת

בסוף כתיבת מאמר זה והחיפוש אחר מידע במקורות שונים, הייתה לי ההזדמנות להיפגש עם הגברת אורלי מנדל-אורמן, נינתו של דוד יודילביץ (אימא של אורלי, תמרה אורמן, הייתה בתו של יפת יודילוביץ, הבן הבכור של דוד).

בעקבות הפגישה, הצלחתי לפתור את תעלומת השם יודילוביץ – השם הנכון לפי עדות בני המשפחה, לא יודלוביץ’ או יודלביץ’ שנזכרו במסמכים או בכתבות שונות.

הייתה לי ההזדמנות לבדוק עוד עובדות שגויות (בעיקר כאלו מ”ויקיפדיה”) לגבי מסלול חייו של דוד כמו למשל: עם עלייתו וירידתו מהאוניה ב – 1882, דוד נוסע ישירות לירושלים ביחד עם חברי קבוצת שה”ו, שהכיר על האונייה.
(בחלק מהמסמכים הקיימים, מופיע, בטעות, שדוד למד בבית הספר החקלאי “מקווה ישראל” – דבר שהוכחש על ידי שלושה בני המשפחה איתם שוחחתי ובנוסף גם דוד בעצמו כותב כך בספרו “ראשון לציון 1882-1941”).

בעקבות המפגש, אספתי ותיעדתי צילומים רלוונטיים למאמר זה שלולא סיוע המשפחה היו חומקים מעייני.

אני שותף לצער המשפחה על העובדה כי לא קיימת הכרה מספקת מצד רשויות המדינה על פועלו ותרומתו של דוד יודילביץ לפיתוח וביסוס השפה העברית המודרנית.
אזכור יחידי לשמו, לפי הפרטים שאספתי ממשפחתו, הוא רחוב קטן ושכונתי בראשון לציון שנקרא רחוב יודילוביץ על פי החלטה מקומית של העירייה בלבד.

למרות זאת, גיליתי כי המשפחה של דוד, נקטה במספר פעולות עצמאיות על מנת להנציח את פועלו במהלך השנים:

• יפת יודילוביץ, הבן הבכור, תרם ל “ארכיון הציוני המרכזי”(הארכיון של מדינת ישראל) כ- 22,000 מסמכים מקוריים שהיו שייכים לאביו.
• תמרה אורמן ועמי יודילוביץ, נכדיו של דוד, תרמו לפני מספר שנים את הרוב הגדול של המסמכים והפריטים שנותרו ברשות המשפחה ל “מוזיאון העירוני בראשון לציון” לטובת תצוגה לקהל הרחב ולשימושים היסטוריים.
• המשפחה יזמה הוצאת מהדורה מיוחדת של הספר “ראשון לציון 1882-1941” ב – 1,000 עותקים לטובת הדורות הבאים של המשפחה ומעגל החברים הקרוב (המהדורה המקורית מ – 1941 איננה ניתנת להשגה בשום צורה כיום).