ביקור באופרה

הייתי בן עשר כאשר אבי לקח אותי, לראשונה בחיי, לצפות באופרה בבית האופרה המפואר בבוקרשט. אביא לכם עתה את התרשמותו של ילד בן עשר (שלי) מהאירוע המכונן בחייו – קרי – צפיית בתולין באופרה.

ביום האירוע המיוחל, ישנתי בצהרים כדי שיהיה לי כוח ולא אירדם באמצע האופרה; התרחצתי בפיילה שבמטבח; אמא שמה לי, כרגיל, נפט בשיער נגד כינים; ואז התלבשתי ונסעתי עם אבא בחשמלית, לאופרה.

כילד מחונך, כבר בהתחלה, מצאתי פגם בהתנהגותו הלא מנומסת של המנצח.

כל חברי התזמורת נתנו לו כבוד גדול – כולם קמו, כשהמנצח נכנס לבמה או יצא ממנה. לעומתם, המנצח החוצפן, במשך כל האופרה, איים על חברי התזמורת עם מקל. האיום של המנצח אומנם עזר, כי רק כשהמנצח הצביע על נגן מסוים ואיים עליו עם המקל – אותו נגן התחיל לנגן…, מצד שני, אבל זה לא יפה לאיים על החברים שלך.

לימים חשתי, שמעמדו של המנצח באופרה, משול למפלגה הקומוניסטית באותם זמנים: המנצח מפנה את גבו לכל האולם (העולם), מאיים על החברים שלו וכולם מצייתים לו, מרוב פחד… כך היה אז.

לאחר האוברטורה של התזמורת, עלתה לבמה זמרת זקנה ושמנה.

אין לי ספק, שהמספר היחיד שעלה על מספר הקילוגרמים של הזמרת, היה מספר שנותיה.

הזקנה השמנה גילמה באופרה את התפקיד של נערה יפיפייה בת 18, המאוהבת בקצין פרשים, צעיר ונאה.

כשהזקנה התחילה לשיר, שאלתי את אבא אם הזמרת מצו-סופרן או אלט.

אבא ענה לי: “אלט… זייר אלט (באידיש – זקנה מאוד)”.

או אז, נכנס לבמה קצין הפרשים הצעיר והנאה – בו מאוהבת השמנה… איזה גבר!! ממש הר אדם!! גודזילה!!… לעומתו, הזמרת השמנה נראתה אנורקסית … מיד פצחו השניים בדואט קורע לב. בדואט הזה שניהם עלו בחצי טון (500 קילוגרם).

מסכן הסוס שקצין הפרשים הזה רוכב עליו… לסוס כזה – נגמר הסוס – מהר מאוד…. כולו – כוח סוס אחד!!

מסתבר, שקצין הפרשים הגיע לאהובתו השמנה כדי להודיע לה, שהוא יוצא לקרב על הסוס כדי להציל את המולדת.

לנוכח ההודעה הדרמטית הזאת, נרטבו פניה של השמנה, לחלוטין… לא מדמעות, אלא מהזיעה והאיפור שנזלו על פניה ובגדיה.

במערכה השנייה, קיבלה השמנה הודעה שקצין הפרשים שלה – נפל בקרב. מרוב צער, היא נטלה פגיון ותקעה אותו בליבה.

למרבה הפלא, השמנה לא התמוטטה מיד, אלא המשיכה לשיר, במשך חצי שעה כאשר הפגיון תקוע בתוך ליבה.

הטמבלים מהמקהלה, במקום להוציא לה את הפגיון מהלב ולהזעיק עזרה, הצטרפו לסולו של השמנה, בלי לשאול שאלות.

ככה זה היה במשטר הקומוניסטי, באותה תקופה: אתה לא שואל שאלות, אפילו אם אתה רואה בן אדם גוסס ברחוב וממשיך לזמר במקהלה, כמו כולם….

עם עלייתי ארצה, נחשפתי לז’אנר מוסיקלי חדש, המסמל את הכלכלה הקפיטליסטית –  כוונתי ל: “שירה בציבור”.

ומה היא שירה בציבור? יש מנחה עם קלידים ושקופיות; הקהל משלם למנחה הזה כסף ושר לו, בזמן שהמנחה צריך לזכור מהמילים של כל השירים רק שלוש  מילים: “…כולם יחד….ו…”.