די אידישע מאמע
חבר קרוב התוודה באוזני, לאחרונה ואמר:
הלוואי והייתי חכם – כמו שאמא שלי חושבת; עשיר – כמו שהילדים שלי חושבים ומוקף נשים – כמו שאישתי חושבת….
ואכן, אמי ז”ל, האמינה מעומק ליבה, שאחותי ואנוכי מושלמים, מוצלחים, נבונים ויפים הרבה יותר מבני דודינו ושאר בני המשפחה.
דוגמא מאלפת ומעלפת להיותה של אימי “אידישע מאמע” – אולטימטיבית, באה לידי ביטוי עת ילדה אישתי את בתנו הבכורה. היתה זאת לידה קשה, שהחלה בשעות הבוקר, והסתיימה בשעות הלילה, בתום – 12 שעות של צירים.
מיד לאחר הלידה הקשה, התקשרה חמותי (אמה של אישתי) לאמי ואמרה לה:
“מזל טוב, יש לנו נכדה!!”.
אמא שלי השיבה בקול מאושר: “תודה לאל … תודה לאל… סוף, סוף, יואל יכול ללכת הביתה לנוח….”
עוזרת – מטפלת – “ארוייס געבורפען דוס געלט”
בערוב ימיה, ניסינו, אחותי ואנוכי, לשכנע את אמי להעסיק בדירתה עוזרת ומטפלת.
שוב ושוב – נתקלנו בתגובתה העיקשת של אמי (ציטוט): “לא חבל? מה יישאר לילדים?”.
לבסוף, לאחר מאמצים רבים, שכנענו את אמי לקבל עוזרת, שעברה לאזור המרכז מדימונה.
בשל ישבנה המפואר של העוזרת מדימונה – אמי נהגה לומר לנו:
“Am primit cur atomi din Dimona”
לימים הוחלפה העוזרת מדימונה בעוזרת מרוסיה.
כששאלתי את אמי איך העוזרת החדשה, היא השיבה:
“העוזרת מרוסיה מדברת רוסית שוטפת … מדברת רוסית… שוטפת… מדברת רוסית…. שוטפת…. יותר מדברת רוסית מאשר שוטפת….
בשנותיה האחרונות, ניסינו, אחותי ואנוכי, בכל כוחותינו לשכנע את אמי להעסיק פיליפינית שתתגורר בדירת אמי. (אופר).
אמי סירבה להעסיק פיליפינית (“מה יישאר לילדים?”).
לבסוף, הגענו לפשרה היסטורית עם אמי, שנוסחה על ידה כך:
“טוב … טוב…. אני מסכימה לפילפינית בתנאי אחד – שהפיליפינית תהיה מרומניה”.
ארץ ישרול
משפחתנו עלתה ארצה בינואר 1961 – על סיפונה של האוניה “אנוטריה”, שיצאה מנאפולי אל עבר נמל חיפה.
בלילה, שטרם הגעתנו לחיפה, חשתי תכונה רבה בתא שלנו, באוניה.
התעוררתי, והבחנתי שהורי אינם בתא.
עליתי לסיפון האוניה, ואז נתגלתה, לנגד עיני, תמונה מרגשת, סוריאליסטית, המלווה אותי עשרות שנים, ואינה מרפה:
על הסיפון, עמדו בדממה, כעשרים עולים, מרומניה, רובם ניצולי שואה, עטופים בשמיכות בלויות, כהגנה בפני הקור החורפי המקפיא, ומביטים אל האופק, שם, הרחק, הבהיקו אורותיה של חיפה…
התקרבתי אל הקבוצה הדוממת, המוזרה הזאת ולפתע, הבחנתי בעיניהם הנוצצות והדומעות, של אותם אנשים, חסרי כל, ולמודי הסבל, שעל הסיפון, חשתי תחושה של קדושה, והתעלות.
שאלתי את אמי – “מה קרה?”. בקול רועד מהתרגשות, מגאווה ומסיפוק אין קץ, לחשה לי אמי: “מין זעייט ארץ ישרול” (רואים את ארץ ישראל)… לעולם לא אשכח את אותה תמונה היקרה לי מפז, אשר .
גם כיום, כשאני שב מחו”ל ורואה באופק, דרך חלון המטוס, את האורות של מישור החוף שלנו, אני מביט אל האופק, מגביה את עיני אל הכוכבים ולוחש לעצמי, בתחושה כמעט מאגית: “מין זעייט ארץ ישרול”.
