קהילת גורה־הומורולוי – חיי תרבות ורוח בקהילה

המסמך הראשון הידוע לנו בו מוזכר שם של יהודי הגר בגורה הומורולוי, הוא משנת 1782 – שמונה שנים לאחר השתלטותה של האימפריה האוסטרית על בוקובינה.
המסמך שנחתם על ידי ראש מנזר וורנץ מאשר כי המנזר החכיר את “אחוזת סטולפיקני” לשני יהודים: היהודי מרקו מסוצ’בה והיהודי סולומון מגורה הומורולוי, למשך שנה אחת במחיר ארבעים ליי “קיסריים”.

ברשימות האוכלוסין שבארכיון המחוזי בצ’רנוביץ, מופיעה לראשונה משפחה יהודית בגורה הומורולוי בשנת 1790, אולם משפחה זו נעלמת מן המקום כעבור שנה שנתיים ורק כיובל שנים מאוחר יותר, בשנת 1835, ניתן למצוא מספר משפחות יהודיות כתושבי קבע בגורה הומורולוי שהייתה מורכבת אז מכ – 200  בקתות עץ ובהן כ – 700 תושבים (רומנים, גרמנים, ארמנים, ליפובנים ורק שש משפחות יהודיות).

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1845 כבר גרו במקום 10 משפחות יהודיות ואלו שמותיהן: אייפרמן, הארט, יוראן, לאופמן, פרמינגר, שפירא, שיבר, ונקרט, וינדיש, וולפר.
עד לשנת 1848 הוכפל הישוב היהודי בגורה הומורולוי. היו בה 20 משפחות ובאותה שנה התארגנה הקהילה היהודית במקום ואולתר בית כנסת באחד מבתי היהודים.

בשנת 1856 היו בעיר כבר כ – 130 יהודים ובאותה השנה החלה הקהילה לנהל את פנקסי מרשם התושבים, פנקס הלידות, פנקס הנישואין ופנקס הפטירות. הפנקסים נוהלי על ידי ראש הקהילה: שלום שיבר וכשמונה רב לקהילה, הרב משולם גבירר. בראשית שנות ה – 60 של המאה ה – 19, עבר ניהול הפנקסים לידי הרב. בשנת 1857 שבה מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 170 נפשות, הוקם בית הקברות היהודי בסוף רחוב קלוסטר-הומורה.

בשנת 1869 התקיים מפקד אוכלוסין בבוקובינה.
בגורה הומורולוי היו אז 2,539 נפשות ומתוכן 800 יהודים – קרוב לשליש מכלל האוכלוסייה.
היחס המספרי הזה בין היהודים בגורה הומורולוי לבין כלל תושבי העיר, נשמר פחות או יותר עד לגירוש לטרנסניסטריה באוקטובר 1941.

באותה שנה, שנת 1869, נבנה ברחוב קלוסטר-הומורה בית הכנסת הראשון בעיר שקיבל לאחר זמן את הכינוי: “בית המדרש הישן”.
לאחר השרפה הגדולה בשנת 1899 – בה נשרפו רוב בתי העיירה ובתוכם גם “בית המדרש הישן”, בנו חיים שיבר ואברהם פישלר את בית הכנסת מחדש ומאז קראו לו “בית הכנסת שיבר” בחצרו של מנדל שיבר שליד הרחוב היהודי.

עקב גידול האוכלוסייה היהודית, לא הספיק המקום בשני בתי הכנסת הקיימים, ובשנת 1871 הוקם ביזמתו של התעשיין, וולף קליינברג, “בית הכנסת הגדול” ברחוב היהודי.
באותו הזמן הוקם גם מניין של בעלי המלאכה שהתקיים בשנותיו הראשונות בחדר שכור בבית פרטי.

בראשית שנות ה – 80 של המאה ה-19 הקימו חסידי ויז’ניץ בית כנסת קטן משלהם בקרבת בית הכנסת הגדול. היו אז, אפוא, 5 בתי כנסת בעיר אשר שירתו אוכלוסייה של כ – 1,000 נפש.

בשנת 1894 בנו חסידי ויז’ניץ בגורה הומורולוי את בית הכנסת שלהם ברחוב שמאחורי הכנסייה הארמנית.
היה זה בתקופה שבה שכן בגורה הומורולוי האדמו”ר, משה האגר, ממשפחת אדמורי ויז’ניץ שעבר מאוחר יותר, בשנת 1900 לערך, לגור בסוצ’בה.
אחרי שהושלם בית הכנסת שלהם, מכרו חסידי ויז’ניץ את בית הכנסת הקטן שהקימו ליד בית הכנסת הגדול לארגון בעלי המלאכה אשר התפללו עד אז בחדר שכור.

הנהלת הקהילה היהודית

בהתאם לחוק האוסטרי שהקנה אוטונומיה לקהילות היהודיות, בחרה קהילת גורה הומורולוי את מועצת הקהילה והנהלת הקהילה אשר בשנת 1880 קיבלה את אישור השלטונות. באותה שנה מנתה הקהילה כבר 963 נפשות.

בשנים 1916-1918 הייתה הנהלה שמונתה על ידי שלטונות הכיבוש הרוסי ובה היו שלושה חברים: משה לקר, יעקב בוכבינדר ואולריך פכנר.

בשנת 1921 התקיימו הבחירות הראשונות לוועד הקהילה לפי החוק הרומני. בבחירות אלו נבחר ד”ר יונה גרטנלאוב לתפקיד ראש הקהילה.
משנת 1926 ועד לגירוש לטרנסניסטריה עמדו בראש הקהילה: חיים רחמוט, אנשל שטינהורן, ד”ר רפאל מיק ופייבל לאופר.

רבני העיר גורה הומורולוי

רבה הראשון של גורה הומורולוי היה הרב משולם גבירר שנתמנה בשנת 1860 והוא כיהן כרב משך 41 שנים.
ועד הקהילה מינה את הרב גינסברג לתפקיד רב העיר וגם הרב באבד קיבל מעמד של רב. שניהם הוגלו לטרנסניסטריה יחד עם כל יהודי העיר.
לאחר המלחמה, חזר הרב באבד לגורה הומורולוי וכיהן כרב העיר משך שנים אחדות, עד שעלה לארץ ישראל.
הרב גינסברג עבר מטרנסניסטריה לבוקרשט ולאחר שהייה קצרה בעיר זו עלה לארץ ישראל. בארץ עסק בעבודה ספרותית בעיקר – פירסם ספרים אחדים וכתב ערכים לאנציקלופדיה התלמודית.
בחוגים הרבניים בארץ, זכה הרב גינסברג להערכה רבה עקב בקיאותו בכל מקצועות היהדות וכישרון הכתיבה שלו.
גורה הומורולוי זכתה לרבנים ששמם יצא לפניהם.
הודות לרבנים אלה התפרסם שמה של העיירה בעולם היהודי.
המושג של “כולל אברכים” לא היה קיים בגורה הומורולוי.
חלק קטן מן הצעירים נסעו ללמוד שנים אחדות בישיבה – רובם בישיבת ויז’ניץ שהייתה הישיבה היחידה בבוקובינה (שנים אחדות התקיימה ישיבה גם בעיר סירט). לאחר שחזרו מן הישיבה, נכנסו למעגל העבודה או שהמשיכו בלימודים גבוהים באוניברסיטה.
רבני העיר קיימו שיעורים בש”ס ובפוסקים לצעירים וגם למבוגרים. שיעורים אלה ניתנו, לאחר שעות העבודה, בבתי הכנסת ובביתו של הרב והיו פתוחים לכול.

בין שתי מלחמות העולם

לשיא פריחתה הגיעה קהילת גורה הומורולוי בשנים שבין שתי מלחמות העולם. באותה תקופה היוותה בוקובינה כולה חלק “מרומניה הגדולה”.
חוזה “ורסיי” כפה על רומניה משטר דמוקרטי ומתן שוויון זכויות ליהודים כליתר המיעוטים הלאומיים, במיוחד באזורים שסופחו לרומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
ואכן הממשלות הרומניות השונות ביצעו פחות או יותר את ההתחייבויות שקיבלה רומניה על עצמה כלפי המיעוטים הלאומיים ובתוכם היהודים, וזאת על אף המסורת האנטישמית של מדינה זו.
המצב השתנה לרעה בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה בהשפעת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

בשנות ה – 20 ובמחצית הראשונה של שנות ה – 30 , הגיעו יהודי גורה הומורולוי לשגשוג כלכלי (יחסי) ולפריחה תרבותית.
המסחר היה כמעט כולו בידי היהודים. כ – 90% מחנויות העיר היו בבעלות יהודית (רק חנויות בודדות נפתחו בשבת), רבים מבעלי המלאכה היו יהודים והתעשייה העיקרית, תעשיית העץ, הייתה כולה בבעלות יהודית.

רק בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה הוקמה בעיר מנסרה (בית חרושת לעיבוד עץ) על ידי קרן הכנסייה האורתודוקסית שהייתה בעלת רוב היערות בבוקובינה, אך גם מנסרה זו נוהלה בידי יהודים.

בעלי המקצועות החופשיים היו ברובם הגדול יהודים: רופאים, עורכי דין, רוקחים, מהנדסים וכו’. גם הבנקים בעיר הופעלו בעיקר על ידי יהודים.

האוכלוסייה היהודית בגורה הומורולוי הייתה מעורבת בכל הנושאים שעמדו על סדר יומה של היהדות בשנים ההן.
כל הזרמים הציוניים והבלתי ציוניים היו מיוצגים בגורה הומורולוי. היו תנועות נוער פעילות של צעירי אגודת ישראל, המזרחי ובני עקיבא, הנוער הציוני, בית”ר, פועלי ציון, השומר הצעיר ואף הנוער הקומוניסטי שהיה מחוץ לחוק.

הקהילה היהודית הייתה מאורגנת היטב ודאגה הן לשירותים דתיים: רבנות, שחיטה, כשרות, מקווה, בית עלמין – והן לצרכיה התרבותיים של האוכלוסייה היהודית.
כן דאג ועד הקהילה לבעיות הסוציאליות בקרב האוכלוסייה היהודית שאותה ייצג גם כלפי השלטונות.
בשנת 1940, כאשר המשטר האנטישמי במדינה נעשה חמור יותר ויותר, סולקו היהודים ממערכת החינוך הממשלתית. תלמידים יהודים לא יכלו יותר ללמוד בבתי הספר היסודיים ובבתי הספר התיכוניים.
בגורה הומורולוי אורגנה מיד מערכת מחודשת על ידי סטודנטים ואנשי חינוך, בסיוע ועד הקהילה – נוצרה מערכת חינוך שלמה למדיי לתלמידים היהודים. הלימודים התקיימו בבית הקהילה ובבתי כנסת. מערכת זו פעלה עד לגירוש לטרנסניסטריה באוקטובר 1941.

עד שנת 1940 למדו ילדי היהודים בבית הספר הכללי (הרומני) יחד עם כל ילדי העיירה. הלימודים בבית הספר התקיימו בשעות לפני הצהריים ואילו אחר הצהריים הלכו רוב הילדים היהודים ללמוד ב”חדר”.

לסיפור הקהילה בשואה – לחצו כאן !

חלק גדול מהציבור היהודי בגורה הומורולוי היה דתי (כבר הזכרנו כי כמעט כל החנויות היו סגורות בשבת). שישה בתי כנסת היו בעיר ובכולם התקיימו התפילות יום יום, בוקר וערב.

החינוך
בחלק מבתי הכנסת התקיימו “חדרים” שבהם לימדו מלמדים תורה לילדי ישראל. הלימודים החלו בקריאה ובכתיבה בעברית, לימוד “חומש” ותנ”ך והגיעו עד ללימודי גמרא. לא היה כמעט ילד יהודי בגורה הומורולוי שלא למד בחדר פרק זמן כלשהו.

מכיוון שב”חדר” למדו רק בנים, הוקמו בתי ספר יהודיים עבור הבנות – בית הספר “בית יעקב” של אגודת ישראל וגן ילדים של ויצ”ו. במשך שנים אחדות התקיים גם בית ספר עברי לבנים ולבנות, שבו שפת הלימוד הייתה עברית.

החסידות
הזרמים החסידיים ובמיוחד אלה שחצרות האדמו”רים שלהם שכנו בבוקובינה, היו מיוצגים יפה בגורה הומורולוי.
היה בית כנסת של חסידי ויזניץ – בו התפללו חסידי ויז’ניץ ואטיניה ובית הכנסת של חסידי סדגורה שבו התפללו חסידי סדגורה ובויאן.
החסידים זכו לביקורים של האדמו”רים שלהם וכל ביקור כזה, שארך בדרך כלל שבוע, הפך לאירוע לכל יהודי העיירה. היה לגורה הומורולוי גם אדמו”ר משלה – הרב מאיר שמרלר, נכד של רבי מאיר מפרמישליאן.
ליד ביתו שברחוב היהודים היה בית כנסת בו התפלל יחד עם חסידיו, תושבי גורה הומורולוי והחסידים שבאו אליו ממקומות אחרים.

ציונות ותרבות
התנועה הציונית על גווניה השונים הייתה פעילה בגורה הומורולוי.
התקיימו דיונים והרצאות, נערכו מגביות ובודדים עלו לארץ כחלוצים.
הייתה גם פעילות תרבותית כללית בקרב יהודי גורה הומורולוי כאשר מרצים ידועי שם, מנהיגים מדיניים, סופרים ומשוררים, חוקרים ואנשי רוח, פקדו מדי פעם בפעם את העיירה והרצו לפני אולמות מלאים.
מעניין לציין כי בטרם הוקם “בית הקהילה היהודית” שכלל אולם להרצאות, התקיימו האירועים התרבותיים היהודיים דווקא ב”בית הגרמני” – ביתה של הקהילה הגרמנית בעיר.
מדי פעם הגיעו לעיירה להקות תיאטרון שהציגו מחזות ביידיש. היו גם הצגות של חובבים מצעירי העיירה. האידיליה הזאת פסקה בשנים שלאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

התקופה שלאחר טרנסניסטריה

לאחר הגירוש לטרנסניסטריה (אוקטובר 1941) הייתה גורה הומורולוי “יודנריין” (נקייה מיהודים). יהודי גורה הומורולוי עברו שבעה מדורי גיהינום בטרנסניסטריה ורק מחצית המגורשים חזרו לגורה הומורולוי לאחר המלחמה ומצאו רבים מבתי העיירה הרוסים, בתי הכנסת חרבים ואוכלוסייה מקומית (רומנית בעיקר כי הגרמנים הועברו לגרמניה בראשית ימי המלחמה) שלא קיבלה אותם בברכה מחשש שיהיה עליה לתת את הדין על מעשי הביזה ברכוש היהודי שנעשו לאחר גירוש היהודים.
היו יהודים שכלל לא רצו לחזור ולהתיישב בגורה הומורולוי וחלקם הצליחו להגיע לארץ ישראל בעלייה הבלתי ליגאלית.

יהודים אחרים ניסו להשתקם בעיירה ולבנות שוב את הקהילה היהודית שאותה זכרו לטובה מהתקופה שלפני המלחמה.
הניסיון לשקם את גורה הומורולוי יהודית הצליח במידה רבה ובמחצית השנייה של שנות ה – 40, נפתחו שוב חנויות של יהודים, שוקמו מפעלי תעשייה ובתי מלאכה, נפתחו בתי הכנסת ששרדו וחיי התרבות בעיר שבו ופרחו.
בראשית שנות ה – 50, לאחר השלטת המשטר הקומוניסטי ברומניה, לא ראו עוד רוב היהודים טעם בהישארותם במקום ולקחו שוב את מקל הנדודים ביד. רוב תושביה היהודים של גורה הומורולוי עלו לישראל בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה. חלק מהם אף הספיק להשתתף במלחמת השחרור.

וכך, הישוב היהודי בגורה הומורולוי הלך והצטמק. בסוף שנות ה – 70 היו בעיירה כ – 50 יהודים.
בבית הכנסת הגדול התקיימה תפילה בשבתות בלבד ובחדר קטן בבניין בית הכנסת (שבו התקיים לפני המלחמה ה”חדר” של המלמד פדר) שוכן משרד “הקהילה היהודית”.
בית הכנסת של חסידי סדגורה הפך להיות מוסך לתיקון פנצ’רים.
בשנת 1990 גרו בגורה הומורולוי 20 יהודים בלבד.

המזכרת היחידה שנשארה מהקהילה היהודית המפוארת בגורה הומורולוי הוא בית העלמין היהודי אשר המצבות המטות לנפול שבו מספרות על 200 שנות קיומם של חיים יהודיים תוססים בעיירה שלמרגלות הקרפטים.