באחד הימים האחרונים ראיתי בערוץ הכנסת את השר לשעבר אברהם פורז. הרומני הבכיר, כמו שאני נוהג לקרוא לו בבדיחות הדעת בשיחות הלא רבות שאנחנו מנהלים בשנים האחרונות, השתתף בדיון בוועדת הכנסת לקראת הקמתה של מפלגת ״התנועה״ של ציפי לבני. לא הקשבתי לדיון כולו, אך סופו היה שפורז ״הוריש״ ללבני את מפלגת ״חץ״ שבראשה עמד מאז בחירות 2006, ואת קופתה השמנמנה ובה 1.8 מיליון שקלים. מתנה מכובדת מצידו של רומני קפדן ונקי כפיים כמו פורז, שכנראה החליט שאפילו לסוס קרבות ותיק ומנוסה כמוהו מגיעה פרישה מתוקשרת מן החיים הפוליטיים.
הופעתו של השר לשעבר על המרקע, והעובדה שהבחירות מתקרבות, הזכירו לי שלפני שנים לא רבות, קמה בישראל מפלגה רומנית. קראו לה ״מפלגת המרכז הפרוגרסיבי״. באתר רשם המפלגות ובאתר הכנסת אפשר למצוא את ההיסטוריה של המפלגה המשעשעת הזו, שהכריזה על פתק ההצבעה שנשא את האות ״נ״ (שנבחרה כנראה בהשראת המשפט NU avem electorat) כי היא הוקמה מיסודם של יוצאי רומניה. למען האמת, אין שם הרבה היסטוריה. בבחירות לכנסת ה-15 היא הצליחה לזכות בקולם של 2,797 מצביעים ומצביעות – מספר שמבטא היטב את הצלחתה ובעיקר את נחיצותה.
מה שסיקרן אותי הייתה סיבת ההקמה של המפלגה. בכל זאת, בעיצומו של מיתוג מחדש אנחנו נמצאים, ואין לזלזל ברצונם הקדום של יוצאי רומניה להשתלב בהנהגה הלאומית, ועוד שנים לאחר שיצחק ארצי כבר פרש. למה, תהיתי, החליטה קבוצה של עולים לא חדשים להקים מפלגה רומנית? מה גרם להם, דווקא בשנת 1999, להבין כי הגיע זמנם של הרומנים לקחת את גורלם בידם, בארץ בה השתלבו בצורה כה מוצלחת ומעוררת כבוד? מה כבר היה חסר לאותם אנשים שהוביל אותם לתובנה העמוקה כי דווקא דקה לפני כניסתנו אל המילניום השלישי – חייבים מפלגה רומנית?
התעלומה נפתרה די מהר, ואת התשובות מצאתי אצל רשם המפלגות. כיאה ליוצאי מזרח אירופה אוהבי חיים בכלל וחיים טובים בפרט, החליטו אנשי המפלגה הרומנית הישראלית כי המשימה הראשונה שלהם היא להשיג שלום בר קיימא. שיהיה, למה לא. אחר כך, הם הבטיחו להעלות את קצבאות הזיקנה, לקצץ בתקציבים שמקבלים החרדים, להפריד את הדת מהמדינה ועוד מיני משימות לאומיות פשוטות לביצוע. את המשימות הקשות באמת, הותירו האידאולוגים הרומנים לסוף: ״תשלום בארץ של קצבאות מרומניה, העברת שידורי טלויזיה מרומניה לארץ״.
השורה הזו הפילה לי את האסימון כולו בבת אחת: Pro TV, זה מה שהיה חסר לרומנים. בשעה שלכל עדה בישראל היו ממשקים ישירים אל אולפני הטלויזיה בארץ מוצאם, הרומנים לא הצליחו לשכנע את אלוהי הכבלים שגם להם מגיע. שנים, כך נזכרתי, ניסו יוצאי רומניה להשיג בדל שידור רומני, אך ללא הצלחה. מכתבים נכתבו, פטיציות נרגשות נחתמו, שרים וח״כים הופעלו – אבל טלויזיה ברומנשטה יוק, זירו. נימיק. שום דבר לא הצליח להזיז את צלחת הלוויין של חברת הכבלים לכיוון בוקרשט.
מה שלא הולך במח, ילך בכוח – בטח חשבו להם הרומנים האנרגטיים שמילאו את הרשימה לכנסת. מה שכמובן לא קרה. אך האפיזודה הזאת בהיסטוריה הישראלו-רומנית היא עוד הוכחה לחוסר יכולתם של יוצאי רומניה לפעול ביחד כדי להשיג אינטרסים חיוניים משותפים, ובואו נודה כבר עכשיו ש- Pro TV ראוי להגדרה הזו. במשך השנים ניסו קבוצות מאורגנות יותר או פחות להביא את שידורי רומניה לישראל. הבעיה הייתה, שהקבוצות האלה אף פעם לא פעלו יחד, אף פעם לא שיתפו פעולה, ואף פעם לא הצליחו להפעיל מספיק לחץ על חברת הכבלים כדי שזו תזיז את התחת.
לו היו הרומנים מצליחים לוותר על האגו, לאחד את הכוחות ולפעול יחד כקבוצת לחץ של מאות אלפי בני אדם – לא היה צריך להקים את המפלגה הפרוגרסיבית מיסודם של יוצאי רומניה (המכונה גם מפלגת הטלוויזיה הרומנית). אלא שבעדה שבה מתביישים להודות בארץ המוצא, אין להתפלא שבסופו של דבר, יקים אחד הפלגים המתוסכלים מפלגה שלמה בישראל – רק כדי לצפות בטלוויזיה בסבבה.
