היום האחרון בשנה הוא הזדמנות נהדרת להביט קדימה, אל האופק, וגם לסכם את השנה שעברה. לא שקל להביט אל עבר העתיד בימים שבהם מנהיגי המדינה מנסים בכל כוחם לייצור תחושה של חרדה עצומה בציבור, אך אין ברירה. אנחנו לא פה כדי להתבכיין, אלא כדי להבין. וגם כדי להשפיע על חיינו.
כשאני מסתכל אחורה על השנה האחרונה, אני נזכר קצת בימי הילדות ברומניה של צ׳אושסקו. בשעות המעטות שבהן שידרה הטלוויזיה הרומנית לעם, היא דאגה, כמה מפתיע, להזכיר כמה רע מחוץ לגבולות אימפריית הזהב של ניקולאה ואלנה, כמה רע לעניים ולמסכנים שמתגלגלים ברחובות הקפיטליסטיים, חסרי קורת גג ומקום עבודה. מכונת התעמולה של המנהיג הנערץ לא הפסיקה להציף את אזרחי המדינה בשלל מידעים לא רלבנטיים לקיום היומיומי, ולהטביע את המסך בכוונות האימפריאליסטיות המרושעות של המערב המשוקץ. ״הם רעים״, היה המסר היומיומי לרומנים, ובמשך עשרות שנים הם בלעו, לצד הסיסמאות המהללות את ההישגים המזויפים של הרפובליקה הסוציאליסטית, את הפרופגנדה המאיימת על אימי המערב. לפרופגנדה הזו הייתה רק מטרה אחת: להפחיד את הציבור, להכניס אותו לחרדות קיומיות ולהוריד אותו על הברכיים. עם שטוף מח שחי בחרדות קיומיות, התקשה להוליד, אפילו בשעות הארוכות בהן עמד בתור ללחם, מחשבה חופשית ועצמאית. השיטה עבדה.
אני לא מנסה, חלילה, להשוות בין מדינת ישראל לרומניה של הימים הקשים ההם. ישראל היא מדינה חופשית, דמוקרטית, נאורה ומודרנית. ישראל היא פלא של המאה העשרים. מקור לגאווה. אך הניסיונות הגוברים והולכים של מנהיגינו להטביע אותנו בחרדות קיומיות מעוררים סימני שאלה לגבי העתיד. מדוע כל כך חשוב לפוליטיקאים להזכיר לנו פעמיים בשבוע את מחסני הנשק של החיזבאללה ושל החמאס? מדוע כל כך חשוב להם לשלב כמעט בכל נאום את המאבק בטרור, את האיום האירני, את האיסלאם הרדיקלי ואת מזג האוויר הלא אביבי ששורר במזרח התיכון? סביר להניח שאנחנו, אזרחי המדינה הזאת, משרתיה ומשלמי המיסים שלה, מודעים היטב למציאות הקשה שבה אנחנו חיים. ועדיין, אנחנו בוחרים לחיות כאן, להיות חלק מן הקולקטיב הנפלא הזה ששמו מדינת ישראל. לא עורקים, לא נוטשים, לא מהגרים. אנחנו נשארים כאן כי זה מקומנו. לא צריך להזכיר לנו בכל בוקר כמה קשה כאן, ומסוכן, ומורכב. אנחנו כבר יודעים, תודה.
אז מדוע, לכל הרוחות, כל כך חשוב לפוליטיקאים לגרום לנו לפחד, לרוץ לשגרירויות הזרות ולהיזכר בסבא הרומני/פולני/הונגרי שכבר מזמן מריח את הפרחים מלמטה. מדוע הפסיקה המנהיגות הישראלית לנסות ולהפיח תקווה, והפכה את פקטור הפחד לכל כך מרכזי בחיינו. האומנם לא ניתן להנהיג ציבור שמשתוקק לקצת נורמליות באמצעות אג׳נדות מגובשות שמציגות מדיניות ברורה במגוון תחומים הרלבנטיים לחיינו?! לכל השאלות האלה יש רק תשובה אחת; הרבה יותר קל להשאיר אותנו באפילת הפחד. מי שבתת המודע שלו מפחד מן המחר, מי שמספרים לו כמעט בכל יום שאם לא נעמוד בשלשות ונצדיע בהכנעה למלכים היושבים בירושלים ונאמר אמן נטבע – מכניע את המחשבות, ושוקע במאבק הקיומי היומיומי. את הילדים צריך להאכיל, הרי, ולמי יש זמן לעסוק בשינוי כשהכל מסביב בוער, ומה שלא בוער, בטח יידלק עוד מעט.
השנה האחרונה בפוליטיקה הישראלית הייתה דוגמה ומופת לחיבור המופתי שבין גועל ונפש. הפוליטיקאים עשו הכל, ממש הכל, כדי להמאיס עלינו את החיים הציבוריים. לא אזכיר כאן את כל התרגילים המלוכלכים שנעשו השנה. אתם ודאי זוכרים אותם, מתחלחלים מהם ושואלים כיצד ניתן לעשות שינוי. לא אתיימר לטעון שיש לי את התשובות. אך ברור לחלוטין כי אם אנחנו רוצים שהשנה הבאה, וגם זו שאחריה, ועוד רבות נוספות יהיו טובות יותר, לאזרחי המדינה יש תפקיד במשחק. אי אפשר להפיל כל הזמן את האשמה על הפוליטיקאים, או על התקשורת, או על השיטה. יכול להיות שכל אלה אחראים לחלק מן הקלקולים בישראל, אך לנו, כמי שחיים כאן, יש אחריות להיות מעורבים יותר, אקטיביים יותר ואפתיים הרבה פחות.
דווקא בימים המרתקים האלה, ימים של לפני בחירות, אני שומע יותר מדי חברים ומכרים שמעקמים את האף ומאיימים לא להגיע לקלפי. זו טעות, שלא לומר שטות. המחויבות והזכות האזרחית הראשונה במעלה בדמוקרטיה היא להצביע, ובכך להשפיע על העתיד. אי אפשר לשבת בבית, לקטר, לא לממש את הזכות הדמוקרטית לקבוע את גורלנו במו ידינו – ואז לבוא בטענות לפוליטיקאים. הם, אלה שמגיעים למוקדי קבלת ההחלטות בירושלים – הם מראה של עצמנו. המנהיגים כיום פועלים לפי הלך הרוח הציבורי. אך אם לא נצביע, אם לא נכריע ונקבע מה הן עמדותינו ומה אנחנו רוצים שיהיה כאן – שום דבר לא ישתנה. ימין, שמאל, מרכז – תבחרו מה שבא לכם. אבל תבחרו. אל תשבו בבתי קפה ותחשבו שהמחשבות האינטליגנטיות שלכם קובעות מציאות. הן לא. רק פעולה אקטיבית משנה תודעה ומציאות. אז בבחירות האלה, שיערכו ממש בעוד כמה שבועות, אל תתנו לאחרים לקבוע מה אתם רוצים. אם לא בשביל המדינה, לפחות כדי שלא אצטרך לכתוב את אותו הטור בעוד שנה.
