זה כבר הפך לעניין די שגרתי בחיי: פעמיים בשנה, בדרך כלל בראש השנה ובפסח, אני מגיע לארוחת חג אצל הוריי, ונשאר לישון בצפון. יתרונות רבים יש לשהות בבית הוריי, ואחד מהם הוא מכשיר הטלוויזיה האימתני המוצב בסלון. כמי שלא מחזיק טלויזיה בביתו, המכשיר עם התמונות והקולות תמיד מהלך עלי קסם מיוחד, ואני הופך לעבד של המתרחש על המרקע, בלי יותר מדי יכולת לזוז. אפילו לא כדי להחליף ערוץ. גם אם זה מזעזע, מה שקורה שם על המסך.
ורק מי שנתקע מול טלוויזיה ללא יכולת לזוז יודע על מה אני מדבר, מבין את התחושה הנוראה של לשכב על הגב ולבהות במשהו ששום תא בריא במוח לא מסוגל לעכל או להבין. אצל הוריי Pro Tv פתוח כל הזמן, כבר שנים לא מעטות. לי לא כל כך איכפת שהוא ככה, האמת: השפה נעימה לי, החדשות יותר גרועות ממה שהן פה, והמוזיקה נשמעת לי לגמרי סבירה. אבל אז, כשאני מתיישב ומתחיל לבהות במסך, אני מבין עד כמה המצב באמת קשה. כי בפרו מאמינים שהצופים מטומטמים. ואם לא מטומטמים מלידה, אז להם, שם בבוקורשטי, יש את כל השיטות והדרכים (הם קוראים לזה תוכניות), להפוך אדם ממוצע לאידיוט חסר מוח.
נסו פעם לצפות במשך שעתיים או שלוש רצופות במה שמשדרים אנשי פרו לצופיהם ברחבי העולם. השעה הראשונה עשויה לעבור בלי תופעות לוואי מיוחדות, אז המתינו בסבלנות. בכל זאת, בשעה הראשונה צריך להתרגל לשפה ולצליל, ולהבין שהאנשים בירוק padurar הם מגישי המהדורה המרכזית. תחושת הכיווץ במח צפויה להופיע בשעה השנייה, עת נוחתת על המסך תוכנית העונה לשם happy hour. למה אני כל כך בטוח שהיצירה הטלוויזיונית הזו תופיע דווקא בשעה השנייה של הצפייה, אתם תוהים?! אני בטוח, משום שחברינו בפרו משליטים את טרור הטמטום בעזרת התוכנית הזו מסביב לשעון, אז בטח תתקלו בה מתישהו. אך אל תמהרו להחליף ערוץ: חווית העילגות אינה שלימה אם אינכם נתקלים גם באחת מתוכניות האירוח או המשחקים המביכים שעמוסות בעיקר בנערות שוות במיוחד, עם ביגוד מינימאלי במיוחד ותפקיד ספציפי במיוחד: לעבור בכמעט ערום מול המצלמות אחת לשלוש דקות לפחות.
אולי פסח אינה תקופה טובה לשפוט תוכניות טלוויזיה רומניות. למה להיות קשוחים עם ספקי התוכן שלנו דווקא בחגים?! אולי הם התחשבו בנו בחג הזה, והחליטו כי מגיע לישראלים לקבל את הטוב ביותר מבין הגרועות שבתוכניות המופקות עבור הקהל הרומני. סוג של אוסף זוועות אנטי אינטלקטואליות שנועד לכבות כל תא פעיל במוח האנושי, ולגרום לצופה לחוש כי אין לו שום דאגות בחיים. מה שמרתיח בסיפור הזה, הוא העבודה שהצופה הרומני המתגורר ברומניה, מקבל מהערוץ הזה תוכן ראוי הרבה יותר. יש תוכניות אקטואליה, יש ראיונות, יש שיחות על ספרים, על תרבות, על אומנות. לדיאספורה, לעומת זאת, הם משדרים את הנמוך שבנמוך. Dor de tara (געגועים) הם מכנים את זה שם, בקומה העליונה של מקבלי ההחלטות.
בשורה התחתונה, הרומנים יורים לעצמם ברגל: מי שנופל על התוכניות שהם משדרים אל מחוץ לגבולות האימפריה – עלול לקבל חלילה את התחושה כי הרומנים הם עם רפה שכל, שלבטח יושב מול מסכי הטלוויזיה ומרייר במשך שעות של צחוקים מאולצים, ראיונות מביכים והפקות זולות. שנית, אפילו עבור אדם כמוני, שגדל ברומניה עד גיל 11, דובר את השפה וקורא ספרות רומנית – הטמבליזם שבוקע מן המרקע לא מעורר שום חשק להתגעגע. ואני דווקא רוצה להתגעגע מידי פעם. אני רוצה להתגעגע לרומניה התרבותית שבה אני גדלתי, מדינה שבה הטלוויזיה הייתה האחרונה בסדר העדיפויות, והתרבות, והקריאה והמוזיקה הקלאסית היו חלק מן החיים. אלא שאם מה שפרו משדר אלינו מייצג את המציאות – לא פלא שגם אחרי 23 שנה אחרי המהפכה, רומניה ממשיכה לדשדש בתחתית מדינות מזרח אירופה.
