לכל אדם יש “סינמה פראדיסו” משלו.
עם עלייתי ארצה, בתחילת שנות השישים, ה-“סינמה פראדיסו” שלי היה ממוקם באולם קולנוע קטן, לא מאוורר, שנבנה עוד בתקופת המנדט בקריית ים ג’.
כסאות העץ באולם הקולנוע היו מחוברים האחד לשני ויצרו יחדיו את שורות הישיבה של הצופים באולם.
פעם, צופה כבד גוף, נשען אחורה והפיל את כל השורה לאחור, על יושביה. היה זה במהלך הסרט: “הבט אחורה בזעם”…
כל תושבי קריית ים הכירו את המקרין בקולנוע.
כאשר המקרין יצא ליום חופש הוא דאג לתלות שלט ליד הקופה שם נכתב:
“היום לא יוקרן הסרט מפאת מחלת אחד השחקנים”.
לפעמים, עקב תקלה בסאונד לא נשמע קולם של השחקנים וכל הצופים צעקו: “אין קול!! אין קול!!”, המקרין היה צועק בחזרה: “ואין עונה”.
אותו מקרין מיתולוגי, נהג להגיע לבית הקולנוע רכוב על אופניו.
לאחר שהוקרן בקולנוע הסרט “גונבי האופניים” של ויטוריו דה סיקה, אותו מקרין דאג להכניס את אופניו לתא המקרן, שהיה כל כך נמוך, עד כי כל צופה שישב בשורה האחרונה וקם באמצע הסרט, ראה את הצללית שלו על המסך.
כל יומיים, החליפו את הסרט בבית הקולנוע. כעולה חדש, חשתי גאווה גדולה כשהוקרן הסרט הרומני “הלו? טעות במספר” (ALO-?ATI GRESIT NUMARUL ) של אנדריי קלראשו המנוח.
טרם תחילת הסרט היו פרסומות – אותן הכירו הצופים בעל פה. הלהיט של הפרסומות היה – “נקה 7”:
“הוא ירוק, הוא כחול, הוא לבן (מחיאות כפיים)
הוא עדין, הוא נעים רענן (מחיאות כפיים)
ולכן לתינוק הוא הצבע (מחיאות כפיים)
אל סבון מצוין – נקה שבע”.
מאחר ובית השימוש בבית הקולנוע לא היה ראוי לצרכי אדם, נהגו הצופים להטיל מימיהם בתום הסרט על קירותיו החיצוניים של הקולנוע – דבר שעטף את הקולנוע בניחוח של בושם חומצתי באופן קבוע.
למרבה השמחה, בימי הקיץ צחנת השתן מבחוץ לא הורגשה באולם הלא מאוורר, מאחר וריח הזיעה של הצופים בפנים ניטרל את הריח החומצתי החיצוני.
השחקנים הלוהטים ביותר באותם ימים היו: בעולם – ג’יימס דין (“מרד הנעורים”) ובארץ – אסי דיין (“הוא הלך בשדות”).
איך שהזמן רץ!! איפה ג’יימס דין ואיפה אסי דיין?!…היום אין דין ואין דיין….
לעולם תהיה בליבי פינה חמה ומסעירה לאותו בית הקולנוע ישן, שמזמן נהרס וחלף מהעולם.
על הכיסאות של בית הקולנוע העלוב הזה, זחלה לראשונה ידי המהססת אל עבר ידה של הנערה שאהבתי, אשר ישבה על הכיסא הסמוך. למרבה האושר שלי, היא לא הזיזה ידה גם כאשר הבינה שנגיעת ידי בידה לא הייתה בטעות או בהיסח הדעת…
באותו בית קולנוע עלוב בקריית ים ג’, בתחילת שנות השישים, בין ריח השתן שמחוץ לאולם, לבין ריח הזיעה שבאולם; בין רעש חריקתם של כסאות העץ, לבין רעש הצעקות “אין קול”, עמד לו כמקדש נשגב ומורם מעם, מסך הקסם אשר השכיח ממני את מצוקותיי כעולה חדש ונשא אותי על כפיו ועל כנפי דמיוני אל העולם הגדול. שם, למשך כשעה וחצי, חשתי “איש העולם הגדול”, המבקר בבירות עולם, יחד עם שחקנים יפי התואר והזוהר.
בעשרות השנים שחלפו מאז, ביקרתי במקומות הנפלאים אותם ראיתי לראשונה באולם הקולנוע בקריית ים ג’, ואולם, משום מה, כשהגעתי אל המקומות הללו, זה לא היה אותו דבר…
