במהלך שנות השישים, החל מחודש מאי ועד אמצע ספטמבר התכנס בכל שבת, בשעות אחר הצהרים, הפרלמנט של כניסה ג’, בבלוק הרכבת שלנו בשכון ארגוב בפתח תקווה.
בפרלמנט השתתפו שלושה רומנים ותורכי אחד. הם נהגו לפתוח בחצר שולחן מתקפל ו- 4 כסאות מתקפלים ולשוחח על תופעות ומאורעות שברומו של עולם כגון: מה יהיה; מאיפה יש לשכן ממול כסף לקנות אוטו; למה שר האוצר טועה; מה מורחים נגד אקזמה ועוד כהנה וכהנה נושאים הרי גורל.
שלושת הרומנים צחקו “חופשי” על התורכי ברומנית, עד שהבינו שהתורכי הוא זה שבעצם צחק עליהם כי הוא דיבר בבית לדינו, שכמו הרומנית גם היא שפה לטינית ולכן הוא הבין כמעט את כל מה שהרומנים אמרו עליו.
בין חברי הפרלמנט היה מגוון ער של דעות בכל הנושאים שנדונו מידי שבת – דבר שגרם לכך, שהשכנים היו צועקים להם מהחלונות: “שקט!! שבת אחרי הצהרים!! תפזרו את ההפגנה!!”
רק בנושא מילולי אחד הייתה תמימות דעים בין כל חברי הפרלמנט: שמות החיבה.
חברי הפרלמנט מצאו שההבדל בשמות החיבה בין השפה הרומנית לבין הלדינו הוא, שבשם החיבה הרומני מורידים הברה מהשם הפרטי המלא, וכך מיכאל – זה מיקי; שמואל זה סמי; וסולומון זה – סולו, בעוד שבלדינו מוסיפים הברה (איקו), כך שסולומון זה – סולומוניקו; משה זה – מושיקו; וניסים זה – ניסימיקו.
מגוון הדעות של חברי הפרלמנט באו לידי ביטוי גם בפוליטיקה: התורכי, להבדיל מהרומנים, היה מעריץ גדול של משה דיין. יום אחד, הגיע התורכי לפרלמנט עם רטייה על עינו הימנית.
“משה דיין?” שאלו הרומנים.
“לא”, השיב התורכי – “קטרקט”.
אחד הוויכוחים הקולניים ביותר בפרלמנט נסב סביב השאלה האקוטית – מתי חבר הפרלמנט ינקו, ישלם את החוב שלו לוועד הבית. התורכי טען, שינקו ישלם את החוב שלו לוועד הבית, רק כאשר האדם יגיע לירח. הוא טעה: האדם הגיע לירח וינקו עדיין לא שילם את החוב שלו.
לימים דיירי כניסה ב’ של הבלוק שלנו נתקנאו בפרלמנט של כניסה ג’, עד כי החליטו ברגע מכונן שגם להם מגיע פרלמנט משלהם.
אך דא עקא, שבכניסה ב’ התגוררו 5 דיירים, בעוד שהפרלמנט החדש היה מתוכנן ל-4 חברים בלבד, ועל כן, אחד הדיירים נותר מיותם מחוץ לפרלמנט.
הדייר המסורב (החמישי) לא קיבל את רוע הגזרה, ובפגישה הראשונה של הפרלמנט החדש, התיישב בסמוך לחברי הפרלמנט והחל לנגן באקורדיון, שהפריע באופן מחריד לאחרים, הן בשל הדציבלים הגבוהים של נגינתו, הן בגין קרבתו לחברי הפרלמנט והן בשל הזיופים הנוראים שבקעו מהאקורדיון של המסורב.
כאשר נגינת האקורדיון חזרה על עצמה גם כעבור שבוע החליטו החברים, ברגע מכונן נוסף, לזנוח את חלום תקומתו של פרלמנט כניסה ב’, ובכך נכנעו לטרור של האקורדיוניסט.
לאחר שעברתי דירה, איבדתי כל קשר עם חברי הפרלמנט של כניסה ג’.
כולם, וודאי, כבר הלכו לעולמם. עם זאת, תמיד תישמר בליבי פינה חמה, לארבעה שכנים, עולים חדשים וקשיי יום, אשר כוננו פרלמנט, שחבריו היו הרבה יותר צנועים, מנומסים, ישרים ואנושיים מחברי כל פרלמנט אחר, שכולנו מכירים…
