בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, ביקרתי ברומניה, לראשונה מאז עלייתי ארצה.
זמן קצר לפני ביקורי הנ”ל, התקשר אלי, לגמרי במקרה, אדם שהציג עצמו כ-מירל פופסקו, שלטענתו למד איתי, בכיתה ב’, בבוקרשט.
פופסקו ביקש, בכל לשון של בקשה, שאם אגיע לביקור בבוקרשט, אתקשר אליו והוא יטייל איתי בעיר.
בהגיעי לבוקרשט, התאכסנתי במלון “אינטרקונטיננטל” שנחשב באותם ימים למלון היוקרתי ביותר ברומניה והיווה “חלום רטוב” עבור תושבי רומניה, כשהמשכורת הממוצעת עמדה על כ-100 דולר / לחודש.
עם הגיעי לבוקרשט, עדכנתי את פופסקו על שהותי במלון, ותוך פחות מ-15 דקות לאחר שיחת העדכון, הגיע פופסקו למלון “אינטרקונטיננטל” כשהוא מתנשף, בכבדות, הן בשל מהירות ריצתו אלי והן בשל התרגשותו לנוכח המראה המדהים של מלון “אינטרקונטיננטל” – אותו ראה מבפנים לראשונה בחייו.
היה זה רגע מכונן בחייו של פופסקו.
האמת – לא זיהיתי את פופסקו, הקרח, השמן והגבוה, אך ייחסתי פרט מינורי זה לכך שפופסקו השתנה, כנראה, מאז היותו בן 7 – עת נפגשנו, לטענתו, לאחרונה, בכיתה ב’.
חיש מהר, העלה פופסקו הצעה קונקרטית לפיה הוא יארגן עוד באותו היום מפגש מרגש ביני לבין מספר תלמידי כיתה ב’, המיתולוגית, בה למדנו, לדבריו, 40 שנים קודם לכן.
בלית ברירה – הסכמתי, וקבענו להיפגש בלובי המלון בשעות הערב.
בערב, בהגיעי ללובי – הבחנתי בפופסקו, המוקף בכ-30 גברים ונשים, הלבושים במיטב מחלצותיהם – כשכולם בוהים ומשתהים, לנוכח הגשמת חלומם הרטוב – קרי – ביקור במלון אינטרקונטיננטל.
הייתי נבוך: הנה, 30 תושבים מקומיים, מחוייטים ומעונבים, מקבלים את פני בהתרגשות, ואנוכי, לא רק שלא מזהה איש מהם – אלא, גם לא יודע מה לעשות איתם.
לפתע, צץ רעיון במוחי – הצעתי לפופסקו, שנעבור כולנו לבית הקפה הקטן, השוכן מול בית המלון.
“מה פתאום”? העיר פופסקו, כנשוך נחש. “למה לטרוח?! למה לעבור כבישים?! יש מסעדה בקומת הגג של מלון אינטרקונטיננטל”.
בטרם הספקתי להגיב על הצעתו של פופסקו, הורה פופסקו לשלושים האורחים שהביא, לעלות לקומת הגג של המלון.
או אז – החלה נדידת עמים, כשכל המעליות במלון נתפסו, במהירות שיא, על ידי האורחים שהביא פופסקו.
המסעדה, שבקומת הגג של מלון אנטרקונטיננטל, הייתה ריקה, מהסיבה הפרוזאית, שבשל היוקר שלה, איש לא הרשה לעצמו לאכול שם פרט לכמה אילי הון מנסיכויות הנפט.
בין רגע, מילאו האורחים של פופסקו את המסעדה, מול עיניו המשתהות של המלצר, אשר מעולם לא ראה במסעדה אורחים דוברי רומנית.
במהלך הארוחה, הסתבר, ששלושים האורחים שהביא פופסקו הגיעו למפגש עמי כשהם רעבים ביותר. תיאבון כזה לא ראיתי מעולם. אפילו הזאב, שטרף את הסבתא של כיפה אדומה – היה פחות רעב מהם.
לא הייתה מנה או רכיב בתפריט עליהם דילגו האורחים שלי. את אשר לא הצליחו לאכול במקום, ביקשו האורחים מהמלצר לארוז להם.
לבסוף, כל אחד מהם יצא הביתה עם שקית אוכל, מעין דוגי בג – כאילו עמדו לצאת לפיקניק בקרפטים.
מיותר לציין, כי עלות הארוחה ששילמתי, הייתה שוות ערך להוצאות המחייה של משפחה מרובת ילדים ברומניה – במשך 10 שנים.
בטרם סיום הסעודה ההמונית, שילמתי את החשבון בכרטיס אשראי והשארתי טיפ למלצר, על השולחן.
אחת האורחות לא התאפקה והחלה לספור את סכום הטיפ.
בפליאה רבה וגמגום בולט, פנתה אלי הסופרת ואמרה: “כל כך יקר?!”.
אמרתי לה – “זה רק הטיפ”… האישה כמעט התעלפה.
לפני שנפרדתי מפופסקו, הוא הציע לי לפגוש למחרת את תלמידי כיתה ב’ המקבילה, בבית הספר בבוקרשט. סירבתי בנימוס.
אין לי ספק, ש-30 רומנים יספרו, שוב ושוב, לנכדיהם על כך שזכו לסעוד במסעדה שעל גג מלון אינטרקוניטננטל בלי לשלם, על חשבון ישראלי פראייר שלמד עם הסבא שלהם בכיתה ב’. …כנראה שהנכדים לא יאמינו למעשיה כה דמיונית…
