היחסים בין אמא שלי, לבין סבתי, מצד אבי השתפרו משמעותית לאחר מותה של סבתא.
לפתע, עם מעברה לעולם הבא, זכתה סבתי למחמאות מפי אימי, בעיקר על דרך ההשוואה שעשתה אימי בין הסבתא והסבא, אמי נהגה לומר לאבי: “לעומת אבא שלך, אפילו האימא שלך הייתה מלאך”.
הינה כי כן, זכתה סבתא, פוסט מורטם, שבפי אמי ייכרכו יחדיו שם הסבתא ושם העצם “מלאך” במשפט אחד.
כמו בכל המשפחות הרומניות הטובות, חילוקי הדעות בין בן זוג לבין הוריו של בן הזוג השני, התמקדו בפיננסים ורכוש.
ברומניה, הייתה משפחתי ענייה מאוד. לאחר שאבי הגיש בקשה לעלות מרומניה לישראל, הוא פוטר מעבודתו ונאלץ לעבוד שם בעבודות מזדמנות משך כמה שנים טובות. מכאן, מצוקתנו הכלכלית.
בילדותי, חלמתי להרוויח 10,000 דולר לחודש – כמו אבא שלי…. שאומנם, לא הרוויח 10,000 דולר לחודש, אבל גם הוא חלם…
זכור לי, שבילדותי הורי לא קנו לי בגדים חדשים. תמיד לבשתי בגדים יד שנייה שקיבלתי מבני הדודים שלי. גם הנעלים שנעלתי היו מיד שנייה.
אגב, כילד, מעולם לא הבנתי למה אמרו לי שהנעלים שלי הם – “יד שנייה”, ולא – נעליים – “רגל שנייה”…
סבי מצד אבי, שהיה משורר מוכר בבוקובינה, עבר בסוף שנות הארבעים מצ’רנוביץ לבוקרסט, ולמחייתו פתח מזנון ליד פיאצה מטאקה (שוק מטאקה), הסמוך לתחנת רכבת צפון בבוקרסט. את המזנון מיקם סבי באחד משני חדרי דירתו , בסמוך לשוק.
מטעמי שיווק ויח”צנות, החליט סבי לכנות את המזנון שלו בשם: “פנסיון דה לוקס” ואף תלה שלט בשם זה, בכניסה לדירתו.
משחר ילדותי, שמעתי את אמי אומרת בבית, שוב ושוב, שסבא שלי מיליונר.
העובדה שסבא חיי בצמצום, עבד קשה, ומילא בגפו את כל התפקידים ב”פנסיון דה לוקס”, (רוכש פרודוקטים, מכין סנדוויצ’ים ומוכר) לא עוררה ספקות בליבה של אימי, לגבי המיליונים של סבא.
גם העובדה שלימים, היה סבי לא רק מפעילו היחידי במזנון, אלא גם הלקוח היחידי, לא שינו את דעתה של אימי. לשיטתה של אמא – מי שמנהל “פנסיון דה לוקס” בבוקרסט – הוא מיליונר.
בנוסף, חשדה, אימי, שסבא מעדיף את דודי (אח של אבי) על פנינו, ומתעתד להוריש לו את המיליונים. כמובן, שאימי סברה באופן אובייקטיבי שאסור לסבא להוריש לדודי אפילו פרוטה שחוקה אחת, שהרי גם דודי מיליונר ולנו אין כלום.
לאחר מות סבי, הצליחה אמי לשכנע את אבי, בדרכים לא קונבנציונליות לערוך חיפוש בדירתו של סבא, כדי למצוא את המיליונים.
החיפוש של הורי בדירת סבי היה כל כך מדוקדק, שאפילו הסקוריטטה הייתה יכולה ללמוד ממנו… אך הוא העלה חרס.
או אז, החליטה אימי, שסבא חשש, כנראה, להחזיק את המיליונים בבית ועל כן, הוא קבר אותם במרתף דירתו – בו הוא אחסן את הפרודוקטים של המזנון. (אז לא היו מקררים).
ביום בהיר ונהדר, התייצבנו במרתף של סבי: אימי, אבי ואנוכי, כשאנו ערוכים ומוכנים לבצע קידוחים לשם מציאת האוצר האבוד.
באותו מעמד סוריאליסטי במרתף, אמא אחזה באת חפירה, אבא אחז בטוריה ואנוכי אחזתי בפנס.
אבי, שהיה עיתונאי במקצועו, לא החזיק מימיו טוריה ביד.
למרבה הצער, ברגע, שאבי הרים את הטוריה ובעוד הטורייה באוויר, נתפס לפתע, הגב של אבא עוד בטרם נוצר מגע כלשהו בין הטוריה לאדמה.
בעקבות מעשה הטוריה, התהלך אבא עם גב תפוס במשך חודש, כאשר גם כוסות הרוח שעשו לו, לא היטיבו עמו ורק השאירו על גבו סימנים עגולים בצבע וורוד, שהתחלף לצבע כחול.
בקיצור, אפשר לומר שכוסות הרוח עזרו לאבא, כמו כוסות רוח למת.
אבל נחזור למעמד הסוריאליסטי של החפירות במרתף של סבא: מיד לאחר שהגב של אבא נתפס, החליטה אמא, שיש לדבוק במשימה והמשיכה לחפור, לבדה, במרתף של סבא.
אבא, שהחל לאבד סבלנותו מחפירות הסרק של אמא, אשר התמשכו מספר שעות, אמר לה בציניות: “הדרך היחידה להוציא מיליונים מהחפירה הזאת, היא – שיפרוץ כאן נפט”.
לאחר 4 שעות חפירה עיקשת, אמרה אימי לאבי: “ידעתי שלא נמצא כלום. אחיך לקח הכל”.
“אז למה חפרת?” – תמה אבי.
“אולי הוא לא מצא” – השיבה אמי, כשהיה ברור לכולנו, כולל לאמא, שיש כשל לוגי בדבריה.
מיותר לציין, שהמיליונים של סבא לא נמצאו מעולם.
עם זאת, במחשבה רטרוספקטיבית אינני יכול להתעלם מהתרומה שהעניקו לי כל הדמויות שבסיפור:
האימא, שבעיקשותה ובמוטו שעמד כנר לרגליה, לפיו, גם אם אין כלום בבית, הילדים ילמדו ויתקדמו בחיים; האבא והסבא שלי, שהעניקו לי את האהבה למילה הכתובה, לספרות ולאומנות; דודי, מאנו ריפל ואישתו – סדי גליק, כוכבי התיאטרון האידי בבוקרסט, שפתחו בפני את העולם הקסום של הבמה והמדיה.
כל אחת מהדמויות האהובות הללו, שאינן עוד עמנו, תרם בדרכה לעיצוב דמותי ועולמי הרוחני, מוסרי, אינטלקטואלי.
תרומה זאת איננה נמדדת במספרים, מקום, או זמן.
לפני שנתיים עליתי לקברו של סבא בבוקרסט. ניצבתי מול הקבר ואמרתי לעצמי, בחיוך מהול בגעגועים: אילו אימי הייתה לידי, היא הייתה לבטח מתחילה לחפור בקבר של סבא, כי אחותה אמרה לה פעם: “הוא בטח לקח את המיליונים לקבר
