דודי ודודתי שגרו בבוקרסט בשכנות למשפחתי, היו הראשונים בשכונה שרכשו מכשיר טלוויזיה.
השמועה על מכשיר הפלא, שרכשו דודיי עשתה לה כנפיים בכל השכונה ובין לילה, הפכו דודי ודודתי לאנשים הפופולאריים ביותר בשכונה – אותם ביקשו כל שאר השכנים לבקר, דווקא בשעות הערב…
תחילה הגיעו מספר שכנים של דודיי לצפות בטלוויזיה. אט, אט, גבר הרייטינג, ועד מהרה הוא הגיע למימדים עצומים.
בלית ברירה, נהג דודי לסדר, מידי ערב, שלוש שורות של כסאות בסלון דירתו מול הטלוויזיה, אך עד מהרה הסידור הזה לא עמד בביקוש של צמאי התקשורת שבשכונה.
למעשה, מידי יום, הגיעו צופים חדשים, בשיטת: “חבר מביא חבר”.
בשלב מסוים רוב הצופים, שהגיעו לדירת דודיי, כלל לא הכירו את דודיי.
פעם, כאשר דודי איחר להגיע לדירתו, ממקום העבודה, הצופים שעמדו בתור, מחוץ לדירתו, מנעו ממנו להיכנס הביתה והורו לו לעמוד בתור, כמו כולם…
בשל הביקוש הקולוסאלי למקומות ישיבה, הנהיגה דודתי שיטה של רישום מוקדם ומי שלא נרשם עד שעה 17:00, הפסיד את כיסאו באותו ערב.
הצופים הפוטנציאלים מצאו פתרון גם לשיטת הרישום המוקדם של דודתי: הם הביאו כסאות מהבית.
בלית ברירה, נאלצו דודיי להנהיג רוטציה: הצופים החדשים, שהגיעו לראשונה, הוזמנו להגיע לדירת דודיי, בשעה 19:00, צפו במשך כשעה, בסמל של הטלוויזיה הרומנית, ופינו את מקומותיהם לצופים הוותיקים, בשעה 20:00, לקראת תחילת השידורים.
שידורי הטלוויזיה היו מלווים בשפת הסימנים: דודתי עמדה ליד הטלוויזיה ובשפת הסימנים, סימנה לדודי היכן יש מקומות ישיבה פנויים.
השידורים דאז כללו סרטים רוסיים ומבזקי חדשות, פרו קומוניסטים.
איש מהצופים לא העיר הערה פוליטית כלשהי במהלך השידורים, כי כולם חששו, שבין הצופים, ישנם אנשי סקוריטטה.
לעיתים, הופנו כלפי דודיי גם תלונות מצד הצופים: כך למשל, בעת שידורו של סרט ישן, אירעה הפסקת חשמל. עם חידוש זרם החשמל, סברו הצופים, שבטלוויזיה ימשיכו להקרין את הסרט מהנקודה בה הופסק החשמל. משהתברר, כי הסרט בינתיים נגמר, באו הצופים בתלונות קשות כלפי דודי.
הדירה של דודי הפכה אט, אט, למרכז קהילתי ושידורי הטלוויזיה הפכו להיות שיחת היום בשכונה. היחידים שלא צפו, כלל, בשידורי הטלוויזיה בדירת הדודים שלי היו הדודים, עצמם, שהיו עסוקים באירוח הצופים, ובכל העניינים הלוגיסטיים, הכרוכים בניהול המרכז הקהילתי שבדירתם.
אם דודיי רצו לצפות בשידורי טלוויזיה, הם נהגו לצאת לחופשה בפנסיון שיש בו טלוויזיה. במקרה זה, דאגה דודתי להודיע מראש, לחברי המרכז הקהילתי על דבר החופשה, על מנת שכולם יצאו אף הם, לחופשה מרוכזת, בפנסיון עם טלוויזיה.
לפני מספר שנים, החלטתי לבקר בדירה בה גרו, בזמנו, דודיי בבוקרסט.
הגעתי למקום, נקשתי בדלת, ולפתע, ניצב בפתח הדירה גבר בשנות ה-50 לחייו.
“תגיד”, שאלתי אותו, “אתה יודע מי גר פה בתחילת שנות ה-60”?
“בטח שאני יודע”, השיב לי הגבר, “פה גר היהודי עם הטלוויזיה. בזכותו אני חי”.
“מה זאת אומרת?” שאלתי.
ואז סיפר לי הגבר, בארשת פנים רצינית: “בזמן שידורי הטלוויזיה בדירה הזאת, הייתה הפסקת חשמל. אז בדיוק, ההורים שלי הכירו כאן. אילולא היהודי עם הטלוויזיה, היום לא הייתי חי”.
הינה כי כן, בדירה קטנה של דודיי, בבוקרסט, לפני יותר מחמישים שנה, נוצרו הפורמטים הראשונים של תכניות הריאליטי של היום: הסיפור של הגבר, שהוריו הכירו בזמן הפסקת החשמל, יצר את “דייט בחשכה”; הפחד מאנשי הסקוריטטה יצר את “האח הגדול”; ורק הדודים שלי חוו על בשרם את – “הישרדות”…
