בהיותי ילד בגיל חד ספרתי, נהג אבא לקחת אותי, מידי פעם, לבילוי בגן צ’ישמיג’יו העתיק והקלאסי שבבוקרסט. הבילוי בגן החל בטיול בין שביליו וגשריו הקסומים של הגן, נמשך בשיט עם סירת משוטים באגם המלאכותי שבגן, והסתיים במזנון שליד שער היציאה. במזנון, הזמין לנו אבא קבב רומני (mici) עסיסי ורך, שהוגש על פרוסת לחם עבה במיוחד, וכוס מיץ ענבים סחוט must de struguri)) בטעם גן עדן.
אמא התנגדה נחרצות לבילוי של אבא ושלי בגן צ’ישמיג’יו מחשש שבמהלך השיט אפול לאגם. הסבריו של אבא, כי עומק המים באגם המלאכותי מגיעים למקסימום 30 ס”מ, זכו לתגובה לוגית של אמא שאמרה, שאולי עומק המים באגם 30 ס”מ, אבל אני עלול ליפול לאגם, דווקא במים העמוקים… כמו רוב יהודי בוקרסט, גם אמא לא ידעה לשחות ומכאן סיוטיה מטביעות אפשריות במימי האגם.
אחותה של אמא, דודה רוזי, הייתה אף קיצונית מאמא בחרדותיה מאסונות מימיים: באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, (לאחר עלייתנו ארצה), ביקרה אותנו דודה רוזי, בדיוק בעת ששידרו בטלוויזיה שידורים של תחרויות השחייה מאולימפיאדת מונטריאול. דודה רוזי התבוננה בשידור והעירה בחרדה גדולה: “הבריכה האולימפית לא בטיחותית… אין מציל!!”.
למרות העובדה, שהשחיינית הישראלית הגיעה אחרונה במשחה, ציינה דודה רוזי בסיפוק רב את הישגה הגדול של השחיינית הישראלית במשחה האולימפי: “היא לא טבעה!!… היא הייתה זהירה – שחתה לאט, ליד המעקה”.
נחזור עתה שוב אל השייט של אבא ושלי באגם צ’ישמיג’יו. בזמן השייט אבא תמיד חתר באמצעות משוטי הסירה ואנוכי ישבתי בחלק הקדמי של הסירה. למרבה הצער, ליקויי הקואורדינאציה של אבא מנעו ממנו להפנים, שהפעלת המשוט הימיני מסיטה את הסירה שמאלה ולהפך. משום כך, שטה סירתנו בזיג-זג מוזר, שגרם לכל אלה ששטו בסירות בסביבתנו וכמעט התנגשו בנו, לפנות אל אבא בצעקות לא מנומסות, תוך אזכור אבריה האינטימיים של סבתא.
פעם, במהלך משט שלנו באגם, נפל אחד המשוטים של סירתנו אל תוך המים ובסירה נותר משוט אחד בלבד. בלית ברירה, אבא הוציא את המשוט הנותר, ממקומו וחתר עם המשוט היחיד, תוך העברתו של המשוט מצד אחד של הסירה לצד האחר. בשל העדר הקואורדינציה של אבא, כפי שציינתי קודם, נשמט לפתע גם המשוט השני ואף הוא צלל אל מצולות מימי האגם הרדודים.
אבא ואנוכי נותרנו המומים באמצע האגם, כאשר אנו ישובים בסירת משוטים, בלי משוטים. שנינו החלפנו מבטים נוגים, דוגמת מבטיהם של ליאונרדו די קפריו וקייט ויינסלט, רגע לפני שקיעת הטיטאניק…ההבדל היה, שאבא ואני לא זכינו ב-11 אוסקרים…
כמו תמיד, ברגעי לחץ, החל אבא למלמל משפטים אפוקליפטיים עד אשר צץ בראשו רעיון מבריק, שהיה צץ בראשו של כל אחד, בנסיבות העניין: אבא הפשיל מכנסיו, ירד אל האגם, שהגיעו לו עד לברכיים והורה לי להיתלות על גבו (שק קמח). אט, אט, התקדמנו אבא והשק קמח על צווארו, לכיוון חוף המבטחים.
כעבור שנים נזכרתי בתמונה של אבא הנושא אותי על גבו בתוך המים, עת ראיתי תמונות של העברת העולים מאוניות המעפילים אל החוף, על גבי החלוצים.
כאשר הגענו הביתה, לאחר השייט ללא המשוטים, ואנו רטובים וסחוטים, פלטה אמא את אחד מהמשפטים האלמותיים שלה: “ככה זה כשלא מקשיבים לאמא”.
בגן צ’ישמיג’יו למדתי שאין לדרוך על דשא, אין לקטוף פרחים ויש לעזור לזולת בשעת מצוקה: פעם בעוברנו ליד זוג שהתנשק בלהט על ספסל גן צ’ישמיג’יו, שאלתי את אבא – מה הם עושים. אבא הנבוך השיב: “היא בטח טבעה באגם והוא עושה לה הנשמה מפה לפה”.
כעבור שנים, בהיותי נער מתבגר ביקרתי רבות בגן “יד לבנים” בפתח תקווה, ושם עזרתי לזולת (ממין נקבה) בהנשמה “מפה לפה”, אף שבגן “יד לבנים” אין אגם….
אצל בנותיי, נושא “העזרה לזולת” היה פשוט יותר: כל אחת מבנותיי פשוט ננעלה עם החבר בחדר… רק דלת חדר השינה של אשתי ושלי נשארה תמיד פתוחה…
