זה סיפור אודות קיבה,
שידעה רק מריבה.
על כל שטות פרץ סקנדל
בין סוגי המאכל.
כן, קיבה כל כך קטנה,
אך מריבות שישים שנה.
בורשט שמקורו מליטא
רב עם ג’חנון ועם פיתה
שהגיעו לא מזמן
עם החילבה מתימן.
צ’ולנט אמר לחומוס: “שמע נא,
מקומך ליד הנענע.
קח איתך גם ת’מפרום
הרי כאן לא עשיתם כלום.
שנים רבות לפני הפול
עליתי לקיבה מחו”ל
ויחד עם געפליטע פיש
סללנו במעיים כביש.
עם הצימעס בחדווה,
ייבשנו כאן מיצי קיבה.
כשחלינו בקדחת
עוד לא הייתם בצלחת.
עוד אזכור ימי הצנע
כשאמרו לי: “צ’ולנט – תצא נא!!
לא חשוב מאיזה צד,
העיקר תצא מיד!!…”
איך לחמתי אז באומץ,
לצד מלפפון בחומץ
ובלב הייתה תקווה
שעוד נבנה את הקיבה.
לכן כדאי שקצת תרגיש.
כבוד אל הגעפילטע פיש”
אמר הג’חנון: “חנטריש,
מי צריך געפילטע פיש?
מה איכפת לי שהגעת
לפני הסחוג והבטטה?
יש לי זכויות וגם לפול
במערכת העיכול.
הרי היום פה במעיים
אני הוא שעובד כפיים.
אתה קורא לי לוונטיני
אבל אצלי הויטמינים.
תראה אותך – חיוור, חפיף,
חסר לך קצת סחוג חריף!”
אמר אז גולש הונגרי:
“להתעצבן זה לא בריא.
דבר בשקט בנימוס
תאכל קצת נוקרלי ומוס.
אם לא תהיה כאן מנומס
תלך אל המעי הגס!.
תקרא קצת שקספיר וקצת גטה.
תפסיק לעשות קולות בבטן!!”.
כאן התערבה הבקלאווה
אמרה: “תראו אותו, אהאואה!
תפסיקו כבר עם הספרות
משקספיר יש לי עצירות
וגטה לי מביא רק גזים.
אתם שמעתם על שבאזי?”
אמר השניצל, זה מ-וינה:
“דבר אחד כלל לא אבינה –
כיצד לחומוס יש כאן זכות
להתווכח על תרבות?
הרי אותו אוכלים בינתיים,
רק עם הפיתה בידיים.
כל כך ברבארי, לא עדיין
איפה מזלג – איפה סכין?”
אמר הקוסקוס: “דאווין,
אתה רוצה את הסכין?!…
כדאי שתזהר יא ווזווז
מהמופלטה והקוסקוס
יש הפלייה כאן. זה נורא.
אשתי מופלטה לרעה.
אם לא תפסיקו להשמיץ
אני אוציא לכם ת’מיץ
אצלי כולכם תשקשקו כאן,
כי עוד אביא לכם שקשוקה.”
ואז אמרה הממליגה:
“על זאת אני כבר לא אבליגה.
הדבקתם לי שמות של גנאי.
כולכם מעללים עלי ,
שגנבתי בחשאי
את הרצפט של המאליי (MALAI )
אז די עם זה, מספיק, לא עוד!
לממליגה תנו כבוד!! “
וכך בתוך אותה קיבה
המשיכה זו המריבה.
אמנם קיבה כל כך קטנה,
אך מריבות – 60 שנה.
ולא צריך להיות רופא,
כדי להבין יפה, יפה
שכאן חייב לבוא מיזוג
בין גולש, צ’ולנט, קוסקוס וסחוג
כי אם תמשיך זאת האיבה
יהיה כאן רק קלקול קיבה.
