הופעתי הראשונה על במות ישראל הייתה ביום העצמאות של שנת 1973.
חבר פנה אלי והציע לי להנחות את חגיגות יום העצמאות בבית העם, בכפר סירקין – שם התגוררו הוריו של החבר.
לאחר שהסכמתי להצעה, הכנתי לי ארסנל של כ-10 בדיחות – אותן התכוונתי לשרבב כקטעי מעבר בין הופעותיהם של שאר האומנים באירוע.
ביום האירוע הגענו, חברי ואנוכי, לבית העם בכפר סירקין בשעה שבע וחצי ולתדהמתנו, גילינו ששער האולם נעול. דפקתי בשער בחוזקה ואז שמעתי קול מתוך האולם ששאל: “מי זה”?
“זה המנחה של הערב” – עניתי .
“תבוא אחר כך” אמר הקול באולם.
הלכנו וחזרנו לאולם כעבור כשעה. נכנסתי לאולם וראיתי על ספסלי העץ הארוכים, ישבו כ-150 קשישים, שנשארו לחגוג את יום העצמאות בכפר, בעוד שהצעירים יצאו לבלות בתל-אביב. בקומת האולם התרוצצו כעשרים ילדים, לבושים בחולצות לבנות, שהיו חברי מקהלת בית הספר.
“מי האחראי על התכנית האומנותית?” שאלתי.
“אני” השיבה אישה כבדת בשר וחמורת סבר, שהציגה עצמה גם כמנצחת של מקהלת בית הספר.
“מי האומנים שיופיעו באירוע?” – שאלתי.
“אתה ומקהלת בית הספר” השיבה המנצחת.
“אין אומנים נוספים?” שאלתי בחרדה.
“לא”, השיבה המנצחת… “אין תקציב”.
“וכמה שירים תשיר מקהלת בית הספר?” – שאלתי בהיסטריה גוברת.
“שלושה שירים… כעשר דקות” השיבה המנצחת.
“ומה יהיה בהמשך הערב”? שאלתי, בקול רועד.
“בשביל זה הביאו אותך”, השיבה המנצחת “… על זה משלמים למנחה…”
לאחר ששתיתי כוס מים ורחצתי פנים, עליתי לבמה וסיפרתי את הבדיחה הראשונה מ-10 הבדיחות שהכנתי.
כשסיימתי לספר את הבדיחה, השתרר באולם שקט מוחלט, בציפייה שאסיים את הבדיחה, שכבר סיימתי….
לאחר שתי בדיחות נוספות, שזכו, אף הן, לתגובה דומה, קם לפתע קשיש באולם וצעק: “אדוני זה לא מצחיק!!”
החלטתי להצחיק את הקהל ע”י זה ש”ארד” על אותו קשיש ואמרתי לו: “אתה צודק, אני אספר את הבדיחה פעם נוספת שגם תוכל להבין אותה”.
באותו רגע, קם מישהו נוסף באולם וצעק: “זה ראש המועצה”.
“בסדר”, עניתי, “אז אספר את הבדיחה שלוש פעמים”.
“הוא אבא שלי!!” צעקה לי בכעס המנצחת חמורת הסבר.
“והוא גם זה שחותם על השיק שלך” לחש לי חבר שלי, שישב בשורה הראשונה, באולם.
המידע החשוב שלחש לי החבר בדבר זכויות החתימה על השיק שלי, הובילו אותי לשנות, באחת, את הנימה ולומר בחום:
“קהל נכבד, זה הרגע להודות לראש המועצה שלנו, על פעילותו למען תושבי כפר ויתקין…!! “לפתע, בקעו מחיאות כפיים באולם, אשר פסקו, לחלוטין, כאשר הוספתי “ואני גם מברך את ראש המועצה על הטעם הטוב שלו בבחירת המנחה של האירוע הזה..”.
לאחר שסיפרתי שלוש בדיחות נוספות, שזכו לתגובה אילמת וכיליתי מחצית מארסנל הבדיחות שהכנתי מראש, הזמנתי לבמה את מקהלת בית הספר, שתשיר את השיר של הזמרת עדנה לב: “אם תשוב אלי”.
במהלך הבית הראשון של השיר, סימנתי לחבר שלי להתקרב לבמה ולחשתי לו באוזן: “תביא את המכונית שלך מול דלת הכניסה לאולם”.
החבר שלי, שעמד על גודל הקטסטרופה, יצא בבהילות, והעמיד את מכוניתו מול הכניסה. זינקתי אל המכונית כאחוז אמוק.
כאשר כבר הייתי ישוב במכונית, עוד הספקתי לשמוע את המקהלה שרה את פזמון השיר של עדנה לב: “אם תשוב, אם תשוב, אם תשוב אלי…” אבל אני לא שבתי… 30 שנה לא שבתי לכפר סירקין…
בדיעבד, נודע לי שבמזכירות הכפר התנהל ויכוח – האם להגיש תביעה נגדי, אך לבסוף וויתרו על הרעיון, כי איש שם לא ידע מה שמי.
