מיד לאחר עלייתנו ארצה בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, קיבלה משפחתי צריף במחנה של עולים חדשים, ברח’ ז’ בקריית חיים.
הצריף שלנו היה מחובר לחשמל, אך לא היו בו מכשירי חשמל: המקרר עבד על קרח, התנור עבד על נפט והטרנזיסטור עבד על בטריות.
מחנה הצריפים שלנו הוקם על משטח חולי, לא סלול, ומשום כך, כל רוח קלילה מילאה את הצריף שלנו בגרגרי חול, ועל כן, אף השבתות אצלנו הפכו לימי חול…
אחת לשבוע, בימי חמישי, בערב, התכנסו ילדי העולים שבמחנה לערב הווי, במועדון – שם כל ילד קיבל בננה ושוקו ולקינוח, הוקרן סרט בשפה האנגלית עם תרגום לעברית.
התרגום לעברית לא היה “בגוף” הסרט, אלא הוקרן על גבי רולר – אותו הפעיל המקרין של הסרט באופן ידני.
מאחר והמקרין לא ידע אנגלית, הוא לא הצליח לעשות סינכרוניזציה בין הדיאלוגים של השחקנים בסרט, לבין התרגום ברולר ופעמים רבות הרולר של התרגום הסתיים כחצי שעה לפני שהסתיים הסרט עצמו. המקרין “סגר” את פער הזמנים, שבין הסרט, לבין הרולר שהסתיים חצי שעה קודם לסיום הסרט, בכך שהוא לא הקרין את הגלגל האחרון של הסרט…
רוב הסרטים, שהוקרנו באותם ערבי הווי, היו סרטי “טרזן”, כאשר דמותו של טרזן היוותה עבור כולנו דמות חיקוי.
פעם, כאשר אחד מילדי העולים ניסה לחקות את קפיצותיו של טרזן ולעבור מעץ לעץ בעזרת חבל, הוא נפל ושבר את הרגל.
אמי ששמעה על כך פנתה אלי ואמרה לי: “זה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע!!” “מה זאת אומרת?” שאלתי את אמא.
“זה יכול היה לקרות לך” השיבה אמא.
רוב העולים במחנה הצריפים שלנו הגיעו מרומניה וממרוקו.
חברי הטוב ביותר במחנה היה אלברט, בן גילי שעלה ממרוקו, ולמד איתי באותה כיתה.
לשנינו הייתה משיכה לשנסונים צרפתים; שנינו שרנו שירים של אלביס בג’יבריש; שנינו היינו ספורטאים ושנינו בילינו ימים שלמים על שפת הים, לאחר שהמורים סילקו אותנו מהכיתה עקב מעשי קונדס ושובבות.
גם האמהות של אלברט ושלי, התיידדו. כל אחת מהאמהות ניסתה להרשים את השנייה, בכך שהיא דוברת צרפתית.
באותם ימים, ידיעת השפה הצרפתית הייתה בעיני המרוקאים והרומנים – סמל להשכלה ותרבות.
בפועל, נוצר מצב מוזר, בו אמא שלי דיברה עם האמא של אלברט ברומנית; האמא של אלברט השיבה לאמא שלי בערבית מרוקאית, ושתי האמהות שרבבו לדו שיח ביניהן את המילים הצרפתית הבודדות שהכירו.
למרבה הפלא, הן הבינו האחת את השנייה… אט, אט, החלו האמהות של אלברט ושלי להחליף מתכונים ובשלב מסוים נוצר במחנה שלנו סגנון קולינרי חדש ומהפכני: הסגנון הרומנו – מרוקאי. סגנון זה כלל, בין השאר, ממליגה עם טאג’ין, סיגרים מרוקאים עם פלפל רומני ומופלטה עם DULCEATA DE PRUNE.
לימים, משפחותינו של אלברט ושלי עזבו את המחנה. הפרידה מאלברט הייתה לי קשה.
מקץ 50 שנה, כל אימת שאני נוסע צפונה, אני נזכר בימי התום הראשונים של מחנה העולים ברח’ ז’ בקריית חיים, בו לא היה לנו דבר, אך היה לנו הכל.
באותו מחנה כאשר בערבים אורותיה של “המטרופולין” חיפה היו כה רחוקים, אך חלומותינו נראו כה קרובים למימוש; באותו מחנה בו צעדתי את צעדיי הראשונים בארץ; באותו מחנה ידעתי מהי חברות אמיתית מבלי שלארץ הולדתו של אדם או לשפת אמו היה משקל כלשהו… כמה שהימים הללו חסרים לי.
יתכן שבמחנות העולים הללו, לפני שנים רבות, התגבשה התפיסה האומרת שהרומנים הם המרוקאים של האשכנזים… מי יודע… אולי זה נכון.
