“מבנה צנוע זה שאנו חוזרים אליו מדי קיץ, אינו עוד מקום ארעי.
אנו שוהים בו בכל שנה כחודש, מוקפים במראות טבע פשוטים ועזים: שדה חמניות זהוב, צפצפות כסופות שרוחשות יום וליל, צמחי מים גבוהים וצפופים.
השכם בבוקר מביא לנו בעל הבקתה לחם כפרי עגול, ביצים ודברי חלב. גינת הירק עומדת לרשותנו ואמא מגישה בזריזות מלפפונים, עגבניות, צנוניות ובצלצלים דקים שזה עתה נאספו מן הערוגות.
את הבוקר עד לשעות הצהריים המאוחרות אנו עושים על הגדה, שוחים ומשתזפים. הנופשים ניכרים בהופעתם הססגונית. רק הבורגנות היהודית יכולה להרשות לעצמה חופשת חודש בנוף פסטורלי שכזה לרגלי הקרפטים”.
כך, במילים פשוטות, מחזיר אותנו הסופר, אהרן אפלפלד, אל מחוזות ילדותו ברומניה באמצעות רומן אישי ונוגה.
אפלפלד נולד בשנת 1932 בעיירה ז’אדובה הסמוכה לצ’רנוביץ בצפון בוקובינה, רומניה דאז.
הוא היה בן יחיד למשפחה יהודית בורגנית ואמידה ובילדותו חי חיים נוחים.
הוריו, מיכאל ובוניה, דיברו בשפה הגרמנית, כשפתם של יהודי המקום בתקופת השלטון האוסטרו–הונגרי, והיו מודרניים ללא זיקה לדת, אך כאשר ביקר בבית סבו וסבתו בכפרם, במשפחת שטרנברג התוודע לשמירה על מצוות הדת היהודית. הם היו חסידי סדיגורה – ומהם למד גם יידיש.
בספריו, מרבה אפלפלד לקחת אותנו – הקוראים – לטיולים נפלאים בין נופי ילדותו.
הראיה הרומנטית שלו גדושה בגעגועים למקומות בהם גדל, לילדותו השלווה מוקפת הנוף הפסטורלי של הרי הקרפטים ולמשפחתו.
בספרו, “אבי ואמי”, שנכתב בשלב מאוחר יחסית בקריירה הספרותית שלו, אפלפלד מספר בגעגוע על הוריו, מספר על אופיים, על הרגליהם ועל התנהגותם.
לספר אין ממש עלילה מסודרת אך הקריאה בו פותחת את הלב ומכניסה אליו משב של געגוע למשהו שהיה ואינו .
אפלפלד מרבה לכתוב על אהבתה של אימו העוטפת והרכה אל מול הרציונליות של אביו.
הוא מספר על המזג הנינוח של אימו – המתפעל, המחייך אל מול מזגו הקר של אביו שאינו אוהב חיוכים מיותרים.
על אמו כתב: “את המוזיקה ירשתי מאמא, בינה לבין עצמה היתה שרה בלחש”…
עד להיותו בן 10, היו חוזרים בני המשפחה לחופשה באותה הבקתה ממש בהרי הקרפטים – לשם לוקח אותנו אפלפלד בספרו.
הוא מתאר חוויה של משפחה יהודית בחופשת הקיץ שלהם בהרי הקרפטים בין חבורה בורגנית ומרתקת של דמויות שחלקן גרוטסקיות וחלקן רגילות. הוא מתאר אותם ממבט בוגר ומלא תשוקה של איש שממרום גילו רואה את הדברים אחרת.
“הנשים בלטו יותר מן הגברים. בנשים להטה תשוקה. הן התרפקו על הגברים בלא בושה. הבורגנות היהודית היתה בדרך כלל מרוסנת במקומות פומביים, אך באוויר הפתוח, ליד המים, היתה התשוקה עולה ומציפה צעירים ולא רק צעירים”.
אפלפלד מספר לנו על יושבי הגדה, על תשוקותיהם ממבט של ילד הבוחן אותם.
לעיתים הוא נזכר בביקוריהם בבית הסבא והסבתא, היהודים האדוקים:
“סבא וסבתא שתולים בהרי הקרפטים. לפעמים נדמה שאלוהים הגדול שוכן כאן יותר מאשר במקום אחר. אולי משום סבא ומשום בית הכנסת הקטן והמופלא שבנה ליד הבית. בשבת אנו הולכים לבית הכנסת. סבא חובק אותי בטליתו ומראה לי את האותיות בסידור. בשבת באים יהודים מן הכפרים הסמוכים ומצטופפים בבית הכנסת. סבא שמח בכל אחד ומאיר לו פנים.”
החופשה הזו עתידה להיות חופשתם האחרונה, טרם יפלשו הגרמנים לאזור צפון בוקובינה ויטרפו את חייהם.
ביושבם על הגדה החלו לנשוב רוחות מלחמה, היהודים החלו לחזור נחפזים לבתיהם.
כך הוא מספר:
“השמועות על המלחמה הקרבה נפוצו וחתרו אל הלבבות. אחדים סברו שמוטב לחזור הביתה ולשמור על הבית ואחרים טענו שכל יום נופש הוא מתנה. מי יודע מתי נוכל לשבת מתחת לעץ ליד המים וליהנות מן השלווה?”
החופשה מסתיימת והם חוזרים את ביתם, הגרמנים כבר פלשו לפולין וברומניה עלו מפלגות אנטישמיות לשלטון אך כהרגלם, היהודים נוטים להאמין בטוב וגם הספר מסתיים בראייתה האופטימית של אימו של אפלפלד:
“המלחמה עוד רחוקה, האנשים נוטים להפריז, הכל שקט לעת עתה… בערב יבואו חברים ואני מכינה ארוחה שכולם יזכרו אותה עוד ימים רבים…”
הסוף ידוע לכולנו. המלחמה הגיעה והיתה קשה ואכזרית.
אימו של אפלפלד נרצחה ברחוב, סמוך לבית הוריה, ואפלפלד ואביו גורשו אל גטו צ’רנוביץ.
לאחר מכן נלקחו במסע רגלי ארוך למחנה עבודה בטרנסניסטריה.
ההיבט המעניין ברומן שלו הוא האופן בו הוא מצליח לשפוך אור על המצוקות והמשברים של היהודי המודרני ובכך, מתאר סיפור וגישה שהם לא רק אישיים אלא לאומיים.
אפלפלד ניצל ועלה לארץ בהיותו נער. הוא כתב מעל ל – 40 ספרים , היה לחתן פרס ישראל לספרות יפה, וספריו תורגמו לשפות רבות. הוא כיהן כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.
התגורר במבשרת ציון ואחר כך בירושלים.
אפלפלד נפטר ב-4 בינואר 2018, בגיל 85.
הוא הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ועשרות ספרים שהם מנכסי צאן הברזל של הספרות היהודית בכלל ושל יוצאי רומניה בפרט.
