בשחר ילדותי בבוקרשט היו לי שתי סבתות, האחת מצד האמא והשנייה מצד האבא.
כדי להבדיל ביניהן נקראה אחת הסבתות שלי “אוממה” (OMAMA) שזה “סבתא” בגרמנית, והשנייה “מאמא מארה” (MAMA – MARE) שזה סבתא ברומנית.
אמא דרשה כי דווקא האמא שלה תקרא “אוממה” (בגרמנית), בגלל הדויטשה קולטור” שלה (התרבות הגרמנית בה התהדרו יוצאי בוקובינה) ואילו לסבתא השנייה, מצד אבא, שהיתה מפשוטי העם, ייקראו – “מאמא מארה”. וכך היה.
“אוממה” (האמא של אמא) לקתה בשיתוק במחנה הריכוז – “טרנסניסטריה” והתגוררה בדירתנו בבוקרשט, במשך כשנתיים. בשל השיתוק, שכבה “אוממה” במיטה במשך כל שעות היום ומשם היא ניהלה את העניינים בבית שלנו.
את הביטוי – “אמא תמיד צודקת”, למדה, כנראה, אישתי, מ”אוממה” למרות שהן מעולם לא נפגשו…
בימים ש”אוממה” גרה אצלנו, הצהיר אבא שלי שהוא נשא רק שתי נשים בלבד על כפיו: את אמא שלי בליל הכלולות, בעת שנכנסו לחדר השינה; ואת “אוממה” כל פעם שהיתה צריכה לבית השימוש… בגלל השיתוק.
כאשר “אוממה” ו”מאמה מארה” נפגשו בדירה שלנו, “אוממה” נהגה להחמיא “למאמה מארה” על הטעם הטוב של בנה (אבא שלי) בבחירת אישתו. “מאמה מארה” נהגה להנהן בראשה לאות חיוב, לא בגלל שהסכימה לדברי “אוממה”, אלא בגלל טיק שהיה לה מהמלחמה. גם כש”מאמה מארה” השיבה לשאלה כלשהי בשלילה, היא הנהנה בראשה לחיוב…
רק בנושא אחד היה שיתוף פעולה מלא, בין “אוממה” לבין “מאמה מארה”:
שתיהן שיתפו פעולה בבקשות חוזרות ונשנות לאמא שלי, כדי שאמא תבטל את העונשים שהטילה עלי.
אמא תמיד דחתה את בקשות החנינה של “מאמא מארה”, ונענתה לבקשות של “אוממה” (האמא שלה) ובכך הוכיחה לי שוב ושוב, ש”אוממה” דואגת לי הרבה יותר מ”מאמה מארה…”
אהבתי את שתי הסבתות שלי ושתיהן אהבו אותי.
שתיהן הלכו לעולמן בשנות החמישים של המאה הקודמת.
“אוממה” קבורה בטרגו ניאמץ ו”מאמה מארה” בבוקרשט. הוריי קבורים בסגולה – פתח תקווה.
שני הדורות שקדמו לי חלפו מהעולם; אך הזיכרונות, הגעגועים, המנהגים, הטעמים, הסיפורים שלפני השינה ושירי הילדים בגרמנית (דויצ’ה קולטור) של שני הדורות הקודמים הללו לא חלפו….. ולא יחלפו, כי הם עיצבו את אישיותי וערכיי.
כמה רחוק זה נראה עתה; וכמה קרוב…
יהיה זכרם של הדורות הקודמים שלי ברוך!!
