אודסה

אודסה נפלה לאחר מצור של חודשיים, כארבעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה בין גרמניה-רומניה לבין בריה”מ.

העיר נכבשה בידי החיל הרומני הרביעי שנעזר במספר פלוגות חיל התותחנים הגרמני. עם כניסת הכובשים אל העיר נמצאו בה כ – 90,000 יהודים. האחרים, כ – 40% פינו את העיר, מהם בימי המצור ומהם בשעת נסיגתו של הצבא האדום.
בין הנשארים בעיר היה מספר ניכר של יוצאי בוקובינה ובסרביה. מיעוטם באו לאודסה ב – 1941 עם סיפוח אזורים אלה לשלטון בריה”מ, אך רובם הגיעו לעיר כעבור שנה, עם פרוץ המלחמה.

ביום כניסתו לעיר ערך האיינזאץ קומאנדו 11 ב’ טבח המוני בין תושביה – בו השתתפה אף פלוגת המבצעים של המודיעין הרומני, “אשאלון אופראטיב” (Esalon Operativ)  בפיקודו של קולונל י. ליסייוויץ לפי הודעתו של ויאצ’סלאב מולוטוב, שר החוץ של בריה”מ דאז.
מה – 06.01.1942 נרצחו לנציגויות הדיפלומטיות במוסקבה באותו יום למעלה מ – 8,000 איש, רובם יהודים. עם ההרוגים הראשונים נמנו 61 רופאים ומדענים יהודיים בעלי שם ובני משפחתם.
בימיו הראשונים של משטר הכיבוש היתה העיר נתונה לשלטונו של הממשל הצבאי הרומני בראשותו של גנרל גלוגוז’יאנו, מפקד הדיוויויה  ה – 13 שכבשה את העיר.
למחרת יום הכיבוש, ב17- באוקטובר, ציוו השלטונות לערוך מיפקד של כל הגברים בעיר. היהודים נצטוו להתייצב בנפרד מן הלא יהודים ולהביא איתם את תעודות הזהות שלהם – מסמכיהם הסובייטיים – באמתלה, כי התעודות טעונות אישור מחודש מצד השלטון הרומני.
אולם למעשה הייתה תכליתה של ההוראה לבחור מבין התושבים את הנועדים להשמדה. באותו יום נאסרו כ – 3,500 מן היהודים שהתייצבו.

מי שהוגדר כ”קומוניסט מסוכן” – נורה מיד, ואילו הנוצרים, שסווגו בהגדרה זו, נשלחו לעבודת כפייה במעמד של שבויי מלחמה.

לפני נטישת העיר, השאיר ה “נ.ק.ו.ד.” הסובייטי באודסה מספר מאנשיו, ביניהם ראש מחלקת המבצעים, אייזנברג, לשם ביצוע פעולות חבלה בעיר.
אף כי הזהיר שירות הביטחון הרומני את המיפקדה באודסה מפני מיקושם של כל הבניינים ברחוב אנגלס בו התגוררו לפני הכיבוש מיוחסי השלטון הסובייטי, ושל הבניין בו שכן ה “נ.ק.ו.ד.” ואחריו המיפקדה הרומנית, לא ננקטו אמצעי המניעה הדרושים.
וכך, ב – 22 באוקטובר 1941, שישה ימים לאחר כיבוש העיר, בשעה 17.35, התפוצצו החלק המרכזי והאגף הימני של בניין המיפקדה הרומנית. תחת מפולתם נקברו 66 איש: 16  קצינים רומניים, – ביניהם מפקד העיר: גנרל גלוגוז’יאנו, 4 קצינים גרמניים מחיל הים, 46 אנשי צבא אחרים ומספר אזרחים. הפיצוץ בוצע כנראה באמצעות מנגנון השהייה.

גנרל ג. טרסטיוריאנו, סגן מפקד הדיוויזיה ה – 13 של חיל הרגלים, שמונה למפקד הצבאי של העיר, הגיב על החבלה בפעולות תגמול נרחבות.
בדין וחשבון טלגרפי ששיגר באותו ערב בשעה 20.40 למיפקדת החיל הרביעי, הודיע בין השאר “. . . נקטתי באמצעי תגמול וציוויתי לתלות יהודים וקומוניסטים בכיכרות העיר . . .”. עוד באותו לילה הגיע ל אודסה גנרל צ’. מאצ’יצ’י, מפקד החיל השני.
למחרת היום נראו בכל כיכרות העיר ובהצטלבויות הרחובות גוויותיהם של הנתלים הראשונים, ואנשים נורו בחוצות העיר ללא הבחנה וללא הפוגה.
עד שעת הצהריים של אותו יום, 23 באוקטובר, הומתו כ – 5,000 איש, רובם יהודים.
ואכן היתה זאת רק פתיחתו של מסע השמדה בקנה מידה בל ישוער. בו ביום הגיעה לאודסה פקודתו של מרשל אנטונסקו להמית מיד 200 קומוניסטים לעומת כל קצין רומני או גרמני, שנהרג בהתפוצצות, ו – 100 קומוניסטים תמורת כל חייל. נוסף על כך, ציווה לאסור את כל הקומוניסטים בעיר כבני ערובה, וכן נפש אחת מכל משפחה יהודית.

בדו”ח מטעם ה “אבוור” נמסר, כי בבוקר ה – 23 באוקטובר רוכזו 19,000 יהודים בתוך גן ציבורי מגודר גדר עץ שעל יד הנמל. עליהם נשפך נפט, ולאחר מכן הוצתו.
באותו יום, בשעות אחרי הצהרים, הוציאו הז’נדרמים כ – 20,000 איש מבתיהם, אף אלה ברובם יהודים, והעבירום לבית הכלא שבעיר.
למחרת היום, ב – 24 באוקטובר, הובלו האסירים בשיירות ארוכות לדאלניק,
אחד הכפרים הסמוכים לעיר.
הראשונים שהגיעו למקום, הושלכו קשורים איש לרעהו לתוך תעלה ובה נורו. אולם משהסתבר כי ההרג לפי שיטה זו איטי מדיי, הוכנסו היהודים לארבעה מחסנים שבקירותיהם הותקנו אשנבים לקני מקלעים, ודרכם ירו החיילים בקורבנותיהם. למען הבטח את חיסולם המוחלט של הנועדים להשמדה, הוצתו אף שלושת המחסנים שאליהם הובאו הנשים והילדים. מי שניסה להימלט דרך קורות הגג או דרך החלונות, נורה או נהרג על ידי רימון.
המחסן האחרון בו רוכזו הגברים, פוצץ למחרת היום, ב – 25 באוקטובר, בדיוק 72 שעות לאחר פיצוץ המיפקדה.
טבח זה נערך תחת פיקודם של שני קצינים רומניים בדרגת לויטננט-קולונל, נ. דליאנו וצ. ניקולסקו .

לאחר הטבח מסרה העיתונות הגרמנית ובעיקבותיה גם הרומנית, כי “פיצוץ המיפקדה אורגן בידי פרטיזנים שמושבם היה – לדברי הידיעה – בבית הכנסת הגדול שבאודסה (כך הופצה השמועה), כי המשטרה גילתה מיתקן טלפוני מתחת למיטתו של יהודי שהתגורר על יד הבניין”.

אף לאחר הרצח ההמוני נמשכו הפעולות נגד יהודי אודסה, ובעיקבותיו נשלחו אלפי יהודים למחנות: בוגדאנובקה, דומאנובקה ואקמצ’טקה במחוז גולטה  שבהם רוכזו כמעט כל היהודים מדרום טרנסניסטריה שנותרו עדיין בחיים .

שאר יהודי העיר, כ – 4,000 נפש, כונסו בגטו שהוקם בעיירה סלובודקה  שבסביבת אודסה. בגטו שהו עשרה ימים בתנאים חמורים ביותר. רובם רבצו ולנו ברחובות תחת כיפת השמיים בימי סופות שלג וכפור ששררו באותה תקופה. רק חלק קטן מן המפונים נקלט בבתים הקטנים וההרוסים שבמקום.
באותם הימים נספו רבים, בעיקר ישישים, נשים וילדים. ב – 3 בנובמבר שוחררו היהודים מגטו סלובודקה והורשו לחזור לבתיהם באודסה.

אולם כעבור ארבעה ימים, ב – 7 בנובמבר, אולצו כל הגברים היהודיים בני 18 עד 50 להתייצב בבית הכלא המקומי לקראת ריכוזם מחדש בגטאות האזור. רבים מהם ניסו להסתתר, אולם רוב החומקים הוסגרו בידי מלשינים.
בינתיים נמשך באודסה הטרור, נתמך בהסתת העיתונים הרומניים שהופיעו בעיר. העיתונות המקומית האשימה את היהודים באחריות לכל מיני פעולות חבלה שנערכו ושלא נערכו. יום יום מסרו הז’נדרמים דינים וחשבונות על יהודים שנתפסו ונאסרו.
במצוד על היהודים השתתפו רומנים וחיילים גרמניים כאחד.
לשם ביצוע צו מס’ 23 מה – 11 בנובמבר 1941 (ע”מ) הוצאה פקודה לריכוז מחדש של יהודי אודסה לגטאות שבסלובודקה ובדאלניק, הפעם לקראת גירושם למחנות ריכוז, הגורל הצפוי הוליד גל של התאבדויות בין היהודים בעיר.
עם המתאבדים נמנו דמויות בולטות בציבור היהודי, כגון : רופאים, פרופסורים, משפטנים וכיו”ב.
כן נוסו ומוצו כל הדרכים האפשריות להצלה, כגון : בריחה, זיוף מסמכים, המרת דת, נישואי תערובת וכו’.
מן הראוי לציין, כי באותה תקיפה עלה במפתיע מספרם של בני העדה הקראית ב-אודסה. על כל אותם המקרים נמסר בדינים וחשבונות של הז’נדרמים. נאמר בהם, כי רוב רובם של אלה שניסו להימלט מגירושם בדרכים הללו, הוסגרו, נתפסו ונאסרו.

המשטר בגטו היה חמור: היציאה ממנו היתה אסורה ; הדוחק והיעדר תנאי תברואה הקלו על פרוץ מחלות. כך למשל, מגפת טיפוס הבהרות הפיל קרבנות רבים. בית החולים, שמנהלו היה הרופא ד”ר ישראל אדסמאן, היה מלא בגוססים. מחמת חוסר אפשרות לקבורה, היו גופותיהם הקפואות של הנפטרים מוטלות בראש חוצות.

ב – 10בינואר 1942, יומיים לפני חידוש הגירושים, פורסם צו מס’ 7 שאילץ את היהודים למסור לידי השלטונות את כל דברי הערך שלהם לפני גירושם.
ב – 12 בינואר 1942 החל גירושם של שרידי יהודי אודסה מגטאות האזור לעבר המחנות באזור ברזובקה. בדוחו”ת היומיים של הז’נדרמים נאמר, כי בתקופה שמה – 12 בינואר ועד ה – 23 בפברואר 1942 הובלו 19,582 יהודים – רובם קשישים, נשים וילדים, במשלוחים שונים בגודלם מתחנת הרכבת סוטירובסקה שבאודסה לתחנת הרכבת בברזובקה.
הובלת המשלוחים בוצעה ברכבות גרמניות, בקרובות  משא סגורים עם 120-150 בכל קרון. מאחר שנקבעה לכל רכבת מכסה מסוימת של יהודים שהיו חייבים להגיע לתחנת הייעוד, הועלו על הקרונות אף גופותיהם של המגורשים שנפטרו בעת המתנתם בתחנה באודסה. הגוויות, יחד עם אלה שנספו במשך הנסיעה 60–50 איש בכל משלוח, זולפו בנפט ונשרפו על יד רציף תחנת הרכבת בברזובקה לעיני כל. לעתים היו אף גוססים בין הגופות שהועלו באש…

בתחנת הרכבת בברזובקה חולקו הנותרים בחיים לשיירות ונשלחו ברגל לכיוונים שונים. כ – 5,000 נפשות הובאו למחנות שבמחוז גולטה (בוגדאנובקה ודומאנובקה) בפברואר 1942 עת נפסקו כבר ההריגות באותם המחנות- והילקו את גורלם עם גורל המגורשים מרומניה ששרדו עדיין במקומות אלה באותו הזמן.

טראגי יותר היה גורלם של המגורשים שכוונו למחנות שהוקמו במחוז ברזובקה – כולם במושבות גרמניות – במרחק של 8-12 ק”מ מתחנת הרכבת ברזובקה : צ’יחרין (Cihrin), הולייווקה (Hulievca) קאטואושה, (Catousa)  סוחה-ורבה (Suha– Verbe), גראדובקה (Gradovca), ברנאדובקה  (Bernadovce),  ליסינובקה  (Lisinovca),  ראשטאט  (Rastadt) בדרך שבתנאים רגילים אורכת ההליכה בה שעות מספר בלבד, השתרכו השיירות במשך 3-4 ימים ברחבי הערבה הקפואה. רבים מן המגורשים נספו בדרך מכפור ומאפיסת כוחות.
מחנות אלה היוו את תחנתם האחרונה.
בין מרץ 1942 לבין אוקטובר 1943 הושמדו כולם בידי יחידות קומנדו של ה-ס.ס. שהיו מורכבות מן המתיישבים הגרמניים – אנשי “פומי” (11) – ששלטו באזור.
גופותיהם של רבים מן הקרבנות נשרפו בערבה שבין אודסה ובין ברזובקה בכיבשנים ששימשו לפנים לשריפת סיד (ע”ע ברזובקה).
עם גירוש השיירה האחרונה מגטו סלובודקה ב – 23 בפברואר 1942, הוכרזה אודסה כ-“יודנריין” (נקייה מיהודים).
מטלטליהם של היהודים נשדדו או נמסרו לידי אחרים.
ביוני 1942 נהפך בניין התיאטרון היהודי בעיר  ל”דויטשה האוס” (הבית הגרמני) – בית נופש לגרמנים שביקרו בעיר.

באוגוסט 1942 הוענקה למתיישבים הגרמניים- לפי הסכם שנחתם בין מושל טרנסניסטריה, אלכסיאנו (Alexianu) שהעביר את מושבו לאודסה עם הפיכת העיר לבירת החבל, לבין אוברפירר הופמאייר Hoffneyer מפקד יחידות ה-“פומי”, סמכות להפקיע את בתי היהודים שגורשו או נהרגו.

בית העלמין היהודי נהרס, ואלפי מצבות שיש ושחם הועברו לרומניה ונמכרו לספקים ולפסלים. בפברואר 1944 נתגלו בבית חרושת בבוקרשט 38 גושי שיש ביניהם המצבה שהיתה ניצבת על קברו של המשורר שמעון פרוג (Frug) במשך 28 שנה.

יחס האוכלוסיה לא היה אחיד.
אנשי המשטרה האוקראינית המקומית וקבוצות שנוות של האוכלוסייה שיתפו פעולה עם השלטונות נגד היהודים.
רבו מקרים של הלשנה ושל הסגרת מסתתרים. מדי פעם בפעם ערכו בני נוער הפגנות קולניות נגד היהודים ברחובות העיר.

ברם לעומת זאת נמסרו עדויות על מעשי הצלה וסיוע ליהודים תוך סיכון נפשות מצד מספר ניכר של תושבי העיר – רוסים כאוקראינים.
המהנדס האוקראיני, ליאוניד סובורובסקי, הסתיר בביתו ואצל ידידיו 22 משפחות יהודיות והזין אותן בכספו הוא. כמו כן, הכין תעודות זהות מזויפות לעשרות משפחות יהודיות. משנתגלו פעולותיו נאסר בידי הרומנים ונדון ל – 7 שנות מאסר.
תושב רוסי בשם יעקב איוואנוביץ פולישצ’יוק חפר, יחד עם ידידים מספר, מרתף מתחת לאחד הבתים במרכז העיר – בו הסתיר 16 משפחות יהודיות במשך שנתיים והיה נוהג להביא להן מזון בשעות הלילה.
זוג ישישים, אנדרי איוואנוביץ ווארווארה אנדריוונה לאפין, איכסנו אצלם ילדים יהודיים. בגבור הסכנה בעיר, שלחה ווארווארה לאפין את הילדים למקום מבטחים באחד הכפרים. בשל כך נאסרה, ולאחר מכן נורתה, משום שסירבה לגלות את מקום הימצאם. האוקראיני קונסטאנטין ספאדנקו, פועל נמל, תקף פעמים אחדות, יחד עם חברו, את בית הסוהר, שחרר ממנו כמה מאות יהודים והעבירם לידי הפרטיזנים.

הודות לאומץ ליבם של אנשים אלה ואחרים ניצלו כמה מאות יהודים שהסתתרו באודסה.
יתרה מזאת, הועסקו יהודים בעלי תעודות זהות מזויפות במפעלים שונים בידיעת בעליהם ומנהליהם.

אשר למספר היהודים, שהסתתרו בעיר לאחר הכיבוש, נוקב אחד המקורות ב 10,000 בקירוב, אולם מספר זה נראה מוגזם.

יהודים רבים מבין אלה שהסתתרו במחבואים ובכוכי הקטקומבות בעיר, השתתפו בפעולות מחתרתיות נגד הנאצים. ביניהם בלטו שתי אחיות: קלנה ו-אולגה קאנטארוביץ שארגנו יחד עם אחיהן וירידו, פקיד בדואר המרכזי, קבוצת חבלה. אף כי נאסרו פעמיים, הצליחו להימלט ממקום מעצרם והוסיפו לפעול נגד כובשי העיר.

חודשים מספר לאחר גירוש היהודים מן העיר, בקיץ 1942, הוקמו בתי מלאכה אחדים בשביל לשרת את אנשי המנגנון המינהלי והצבאי, הן של הרומנים והן של הגרמנים.
ככח אדם להפעלת שירותים אלה הובאו לאודסה מגטאות טרנסניסטריה, 54 יהודים שהיו מומחים במקצועם. הללו אוכסנו בבניין גדול בן שלוש קומות ששכן בשדרות אדולף היטלר (לשעבר יקאטרינובסקאיה (מס’ 6. הבניין הוכרז כגטו, והיציאה ממנו נאסרה על היהודים.

מבין יהודים אלה היו 31 גברים, 19 נשים ו – 4 ילדים – רובם מצ’רנוביץ (10), שניים מבוקרשט, 2 מדורוחוי, שניים מרומאן (Roman) ועוד.
תנאי החיים של דיירי הגטו והמשטר בו, היו דומים לאלה של בית סוהר. רק חלק קטן מהכנסת בתי המלאכה הועד להזנת העובדים, בעוד שהשלטונות נטלו את רובה.
בינואר 1943 ניתן רשיון לנציגי וועדת העזרה בבוקרשט לסייר במספר גטאות שבטרנסניסטריה (ע”מ). ביום שהותם באודסה, הורשו לבקר בגטו, ובו במקום הקציבו עזרה כספית ליושבי הגטו לשם הטבת תנאי תזונתם.
באורח זמני, הועברה לאודסה קבוצה אחרת בת 200 מגורשים יהודיים מן הגטאות במחוז מוגילב .(Moghilev) אלה הועסקו מטעם החברה הגרמנית “סוט” (Todt)  בחפירת תעלה. עובדי הכפייה האלה שוכנו בחווילה נטושה, ולא ניתן להם מזון. האחראי לביצוע העבודה, הגרמני קניג, עינה אותם, עד שרבים מהם ברחו וחזרו לגטאות במחוז מוגילב.
ב – 7 במאי 1943 ביקר באודסה הנונציוס של האפיפיור, המינסניור אנדראה קסולו מבוקרשט. בימי ביקורו מסר למושל אלכסיאנו מטעם פיוס ה – 12 אות הצטיינות בשל “דאגת המושל לצורכיהם הדתיים של האוכלוסייה ושל שבויי המלחמה בטרנסניסטריה”.

ב – 14 למרץ 1944 נאות המרשל אנטונסקו להחזיר את המגורשים היהודיים מטרנסניסטריה לבתיהם ברומניה.
מיד יצאו 54 היהודים שהיו בגטו אודסה את העיר בדרכם לטיראספול – מקום שם סייעה בידם ועדת העזרה מבוקרשט לחצות את הדנייסטר (ב – 19 למרץ) ולשוב למקומות מוצאם.

ב – 10.04.1944 כבש הצבא האדום בפיקודו של גנרל מלינובסקי את העיר.
לפי הודעת עיריית אודסה מה – 19.06.1944, נהרגו בעיר 99,000 יהודים בידי הנאצים ועוזריהם.
בשנת 1946 הועמדו מאצ’יצ’י וטרסטיוריאנו בפני בית הדין העממי בבוקרשט ונידונו למוות, אולם פסקי הדין לא הוצאו לפועל והוחלפו למאסר עולם.
ניקולסקו נמלט לגרמניה ונעלם שם, ודליאנו התאבד קודם לכן (באוגוסט 1944).

הטראגדיה של יהודי אודסה מצאה את ביטויה במספר יצירות של הספרות הרומנית. ביניהן מן הראוי לציין את ספרו של ג. קלינסקו, “השידה השחורה” –  רומן בו תואר הטבח בימי הכיבוש הראשונים.
כמו כן, ספרו של אאורל ברנג’ה, שלג יורד מעל אוקראינה” המעלה על הכתוב את גורל יהודי אודסה שגורשו למחנה בוגדאנובקה.

(** מקורות: עדויות ואתר ארגון יוצאי בוקובינה)