ברשד

גטו ברשד הפך לגטו הגדול ביותר בטרנסניסטריה.

יהודים רבים שחיו באזורי הכיבוש הגרמני ביקשו בו מקלט, אך נאסר על יהודי הגטו לקלוט אותם, ואת אלה שנתפסו הסגיר השלטון המקומי לגרמנים.

בעקבות גידול הגטו, מינו הרומנים לניהולו ועד יהודי חדש ובו יהודים מקומיים ורומנים גם יחד וכן שירות סדר יהודי.

בחורף הקשה של 1941/42 שררו בגטו תנאים קשים במיוחד ומספר המתים הגיע למאתיים ביום; כמחצית מתושבי הגטו מתו באותו חורף בגלל הקור, הרעב, הצפיפות ומגפת הטיפוס.
הרופאים שטיפלו בחולים במסירות וללא כל תרופות, היו הקרבנות הראשונים. יום יום עברה עגלה מבית ,בית ואספה את המתים, כדי להביאם לבית הקברות, אולם שם נשארו הגופות מונחות על האדמה הקפואה. רק באביב נקברו הגוויות בשישה קברי אחים.
רבים מאלה, שפסחה עליהם המחלה, נפלו קרבנות לכפור. אחדים איבדו את רגליהם מן הברכיים ומטה, או את כפות הרגליים.
מכ – 25,000 יהודים שחיו בגטו בסתיו 1941, נותרו בו באוגוסט 1942 כ -10,000 בלבד .

הגטו היה נתון לפיקוחה של הז’נדרמריה הרומנית.
פטרסקו (Petrescu) – המפקד האזורי עד אוגוסט 1942, השתדל להקל על היהודים ולהגן עליהם מפני מעשי שוד והתעללות ואף ניסה לסייע להם בהשגת מזון ובהתמודדות עם מגפת הטיפוס.
עם החלפתו החמיר המצב בגטו.
מחליפיו: גריגורסקו (Grigorescu) וגנררו (Generaru) , אסרו על האיכרים להביא מזון לשוק בגטו ופעלו לבידודו.
תושבי הגטו נאלצו להחליף חפצים תמורת דברי מזון. אפילו בזמן כהונתו של פטרסקו היו המחירים בשוק בגטו גבוהים פי כמה מהמחירים בשוק האוקראיני.

היחסים בין יהודי ברשד המקומיים למגורשים מרומניה ידעו עליות ומורדות. בתחילה סייעו היהודים המקומיים למגורשים שהתקשו ליצור קשר עם האוכלוסייה הדוברת רוסית ואוקראינית ולהשיג מהאיכרים מזון.

החמרת התנאים בגטו פגעה לאחר מכן ביחסים בין שתי הקבוצות.

עם זאת, היו גם קשרי ידידות בין יהודים משתי הקבוצות וגם זוגות שנישאו.

לאחר שהשיגו את הרישיון להתגורר בה, נקלטו המגורשים בדירות יהודי המקום. הללו אספו אותם לבתיהם, תמורת שכר דירה זעום או ללא כל תשלום.
הגטו שכן על פני 12 סמטאות צפופות ומקבילות, שכונו בשמות מן ההיסטוריה הרומנית, כגון : סטפאן צ’ל מארה, קונסטנטין ברנקוביאנו וכו’.
בשטח זה נמצאו 350–300 בתים דלים והרוסים למחצה, שהשתייכו ליהודי המקום.
באף אחד מן הבתים לא הייתה חצר, ובאחדים מהם חסרו דלתות וחלונות. בבקתות אלה הצטופפו אלפי המגורשים, כשהם מתגוררים 15-25 נפשות בחדר וישנים על הרצפות.
הגטו היה נתון לפיקוחה של הז’נדרמריה הרומנית במקום, ומפקדה מינה ועד יהודי שכלל את ראש הגטו, שני סגנים ומספר חברים.
כמו כן, הוקמה משטרה יהודית.
אנשי הגטו התקיימו בדוחק רב. אחדים מכרו את חפציהם, אחרים עסקו במסחר או אף בספסרות. אך רוב רובם סבלו מרעב והילדים היו לפושטי יד.
לאחר זמן מה התחילו היהודים לסכן את חייהם ולחמוק מחוץ לגטו, כדי לעבוד אצל האיכרים תמורת פרוסת לחם או תפוח אדמה. מי שנתפס בכך, נורה.
מלבד הרעב סבלו המגורשים מן הקור ומן הזוהמה.

עבודות כפייה הוטלו על כל היהודים, ללא הבדל גיל, מין ומצב גופני.
הם גדעו עצים ביער, סללו כבישים ועבדו בבתי מלאכה, לעבודה הלכו בליווי אנשי המשטרה היהודית שהופקדה עליהם.
תמורת עבודתם לא קיבלו מאומה, לא שכר ולא מזון.

קבוצת יהודים מברשד נשלחה לעבודה בבית החרושת למגפיים בבאלטה, וקבוצה אחרת לבתי מלאכה לתפירה ולסנדלרות שבטירספול  (Tiraspol).

ביוני 1943 נתפסו 1,500 יהודים מגטו ברשד והוכנסו לקרונות סגורים, בלא מזון וללא בגד לעורם. תחת משמר ז’נדרמים אשר התעללו בהם באכזריות, נשלחו אל מחנות העבודה הגרמניים שמעבר לבוג : ניקולאוב, טריהאטי  ווארווארובקה –  שם נמסרו לידי אנשי ה-ס.ס., ורובם הושמדו באותו קיץ.

למעשה, היו חיי יהודי הגטו תלויים כל העת ברצונו של מפקד תחנת הז’נדרמים שהיה גם מפקד הגטו.
המפקד הראשון היה סגן ג’. פטרסקו (דצמבר 1941 — אוגוסט 1942), אדם הגון שהשתדל להקל על חיי היהודים.
מיד בהגיעו לברשד הודיע פטרסקו לקול צלילי חצוצרה שכל אשר יגזול או יתקוף את היהודים ייענש בחומרה ; בכך הפסיק את פשיטותיהם המזוינות של חיילים גרמנים ושל אזרחים, שנהגו לשדוד, להכות, ואף להרוג יהודים.
כשהייתה המגפה בשיאה, הפעיל אמצעי חיטוי והכריח את השלטונות למכור ליהודים מזונות במחירים רשמיים.
כן נהג לשוחח עם המגורשים, עודד אותם ויעץ להם להוסיף ולקוות. היהודים כה התרשמו מהתנהגותו, עד שכינוהו בשם “משיח”.
אולם, דווקא בשל יחסו האנושי והאוהד פוטר פטרסקו מתפקידו.

שני המפקדים שהגיעו אחריו, בזה אחר זה, היו מפושעי המלחמה העריצים ביותר.
בסוף אוגוסט 1942 קיבל את הפיקוד על סקטור הז’נדרמריה בגטו סרן ג. גריגורסקו Grigorescu . הוא אסר על האיכרים להביא מזונות ליושבי הגטו, ומזוין באקדחו היה מכה ביהודים ולוקח את כל אשר להם.
בהופיעו התרוקנו הרחובות מנפש חיה, כה רבה הייתה האימה מפניו.
את הבנות אנס, ומי שניסתה להתנגד, נורתה. רק מי שהשיגה ידו לשלם לו “מס” שבועי, ניצל מרדיפותיו.
89 יהודים – ניצולי מחנות גרמניים מעבר לבוג, שהצליחו להימלט ולהגיע לברשד נתפסו על ידו, הובאו לגדת הבוג ונורו שם.
קבוצה אחרת של יהודים, שנמלטו ממחנה קאריירה דה פיאטרה נתפסה גם היא לפי פקודתו ; 12 מהם נשלחו אל מעבר לבוג ונורו מיד לבואם בידי הגרמנים, ויתרם, יחד עם 35 מיהודי ברשד אשר הואשמו בהשתמטות מעבודת כפייה, נשלחו לבית הדין הצבאי שבטירספול.

במאי 1943 עבר פיקוד הגיטו לידיו של סגן משנה פלורין גינרארו צעיר כבן 20-19. מיד ציווה לחפור מסביב לגטו חפירה בעומק של 3 מ’ והקיף אותה בגדר תיל. לפי פקודתו הכו השומרים בכל מי שרצה להתקרב לגטו.
גינרארו אסף את האיכרים והודיע להם שהיהודים הובאו לברשד על מנת למות מרעב, ועל שערי הכניסה תלה שלט המודיע, כי כל הבא בשערי הגטו, יומת.

היהודים המעטים שהצליחו לשדל או לשחד את השוטרים ולהתחמק מחוץ לגטו, נתפסו, הוחזרו ונורו בידי גינרארו.

לפעמים נקשרו ידיו של הנאשם לאופנועו של הקצין, וזה נסע במהירות רבה וגרר אחריו את האומלל לאורך מספר קילומטרים, עד שעצמותיו רוצצו, ועורו הופשט מעליו. נוהג זה היה חביב עליו בעיקר כלפי ילדים : פעם המית בדרך זו ילד בן 12 על שלא נשא את הטלאי הצהוב גם בגבו.
רכוב על אופנועו היה קצין זה מתפרץ לשוק הגטו, שובר את כל הדוכנים, ורומס בבוץ את הסחורות המעטות שהיו שם. הוא השתמש בנימוקים שונים על מנת לירות ביהודים מאקדחו – ונהג לומר : “אקדחי – אל לו להחליד”.

בסוף שנת 1942 התחילה להגיע עזרה מוועדת העזרה בבוקרשט בכסף, תרופות והלבשה. מיד נוסדו בית מרקחת קטן, ובית חולים למחלות מדבקות, ובו 65 מיטות וארבעה רופאים.
נוסף לכך טיפלו עשרה רופאים בשאר חולי הגטו.
הוועד היהודי הקים גם תמחוי בו חולקו 450 מנות אוכל ליום, ובית יתומים לכ – 100 ילדים. היו אלה יתומים מאב ומאם, בגילאים 16–5, שעד אז היו מופקרים לנפשם. כולם היו חולים וחלשים, ורבים מהם לקו ברככת. לאחר שקיבלו טיפול רפואי השתפר מצבם. עוד כ – 135 יתומים נתקבלו במשפחות בגטו.
בשביל כל הילדים נוסד בית ספר ; שפת הלימודים בו הייתה רומנית, אך ניתנו גם שיעורים בעברית ובתולדות היהודים.
המורים עמלו במסירות על מנת לקיים בלב הילדים התנגדות ותקווה.

היהודים התפללו בכמה בתים פרטיים שהותקנו לצורך זה לאחר שבית הכנסת היחיד שהיה בברשד שימש למגורי המגורשים.
את החיים הדתיים במקום ניהל הרב מצ’רנוביץ.
גם חיים רוחניים התקיימו בגטו למרות כל הקשיים.
מאחורי דלתות נעולות הציגו שחקנים חובבים; המשורר יעקב פרידמן כתב בגטו את יצירותיו שזיכו אותו מאוחר יותר בפרס “שלום-עליכם” (פריז, 1959), הצייר ארנולד דגני צייר גם כמה מתמונותיו על חיי הגטו.

היהודים המקומיים, אף כי מצבם הכלכלי הורע במאוד עם בוא הנאצים, קיבלו את המגורשים בסבר פנים יפות. בתחילה עדיין היה בביתם מלאי של מזון ובעזרת השפה הרוסית, שהייתה שגורה בפיהם, יכלו לשוחח עם איכרי הסביבה ולעשות אתם עסקי חליפיה אולם, כאשר פגעו בהם האסונות בזה אחר זה, האשימו המקומיים את המגורשים בצרתם, והיחסים ביניהם הורעו. עם זאת היו מקרים רבים של ידידות ונישואים בין המגורשים לבין יהודי המקום האיכרים האוקראיניים, רובם ככולם הושיטו עזרה למגורשים.

בסוף 1942 נוסדה בברשד מחתרת ובה יותר מארבעים איש.
עם מייסדיה נמנו תושבי הגטו: נחמן פרשטנדיגר (Farstendiger) ויעקב טליס  (Talis) ובראש המחתרת עמד יעקב שלוין (Shloen) שכיהן לפני המלחמה בתפקיד ראש המועצה היהודית הממלכתית בצ’צ’לניק (Chechelnik) .
חברי המחתרת ארגנו בית דפוס מחתרתי והדפיסו בו כרוזים נגד שלטון הכיבוש. הם רכשו נשק וקיימו קשרים עם יחידות פרטיזניות שפעלו בסביבה.
כמה מהם, ובהם טליס, יצאו לאחר מכן ליערות והצטרפו לפרטיזנים, ואחדים נתפסו והוצאו להורג.

ב – 1943, עם התקרב החזית, התקשרו יחידות הפרטיזנים שנמצאו בסביבה, עם יהודי ברשד וגם בין חברי הוועד היהודי נמצאו אנשים שעזרו לפרטיזנים בכסף, בהלבשה ובתרופות.
אחד מהם היה סגן ראש הגטו עו”ד מיכאל שרנצל (Schrentzel)  מסטורוז’ינץ שבבוקובינה.
הפרטיזן, יאשא טאליס, שהיה יליד ברשד הסתנן לילה אחד לגטו לשם ביצוע פעולת חבלה, וגינרארו גילה את עיקבותיו. אז ביימו היהודים לוויה והוציאו את הפרטיזן בארון מתים אל מחוץ לגטו.
באביב 1943 בהגיע החזית לעיר אומאן, השתכנו בברשד מפקדה מקומית גרמנית “אורטסקומאנדאנטור” מיחידת גסטאפו.
ראש הגסטאפו היה מאיור פון ברייטאג (Breitag) ומאז החל הרג רב ביהודים. הוא נהג לומר, כי עליו להרוג שלושה יהודים מדי יום ביומו, על מנת לרומם את מצב רוחו.
משתכפו והלכו התקפות הפרטיזנים על השיירות הצבאיות, התחיל הגסטאפו, בעזרתם של המפקדה הגרמנית המקומית ושל הז’נדרמים, בציד אחר הנחשדים בפעולות פרטיזניות. לילה לילה נכנסו לגטו בלוויית כלביהם, הוציאו יהודים מבתיהם, הביאו אותם למפקדה המקומית, עינו אותם והרגו בהם.
ב – 31.12 ירה גינרארו ב – 18 יהודים שעבדו בבית חרושת לסוכר בברשד.
את גופותיהם ציווה להביא לגטו, ואילץ 10 יהודים אחרים לפשוט מעליהם את בגדיהם ולתלות אותם על עמודי טלגרף.
באמצעות שידור רדיו חשאי של הפרטיזנים נודע למספר חברי הוועד היהודי שהצבא הסובייטי מתקדם במהירות לעבר העיר. אנשי הוועד ערכו רשימות של שמות היהודים שעזרו לפרטיזנים, תחבו אותן לבקבוקים והסתירו אותם באדמה. יהודי אחד, שנפל בידי הגסטאפו ב – 25 בינואר 1944, לא עמד בעינויים וגילה את סוד הבקבוקים. אלה נמצאו, וכל היהודים שהופיעו ברשימות נאסרו יחד עם משפחותיהם ועמם נאסרו גם כל אלה שנמצאו במקרה בדירותיהם של הנאשמים. מספר הנאסרים הגיע ל – 148 וביניהם עו”ד מיכאל שרנצל, סגן ראש הגטו, ד”ר פליישמן ואחרים.
שמונה ימים עינו אותם, ומעל לכולם את עו”ד שרנצל – לרוצחים נודע שהיה איש הקשר עם הפרטיזנים – על מנת להכריח אותו לגלות את שמות חבריו.
אילם הוא עמד בכל העינויים, ולא גילה אף שם אחד. על קירות במרתף בו עונה, ניתן לקרוא גם היום את שמו אשר רשם בדמו.
ב – 2 בפברואר נורו כולם, וגופותיהם הושלכו לשני קברים בעמק ברלובקה (Berlovca)  הסמוך לברשד.
ב – 7 בפברואר 1944 נאסרו עוד 80 יהודים, רובם מקומיים, והואשמו בשיתוף פעולה עם הפרטיזנים, שלושה שבועות עונו וב – 7 במרץ 1944, 7 ימים לפני כיבוש ברשד בידי הצבא הסובייטי, הוצאו להורג.
גופותיהם הושלכו לקבר שלישי באותו עמק אשר בברלובקה.

לפני נסיגתו ציווה גינרארו לנעול את דלתות הבתים והצית את העיר.
בהיותו במרחק מה מהעיירה, נתן פקודה להפציץ את בית הסוהר ולהשליך עליו רימונים. בתוכו נמצאו עוד כ – 40 אסירים.

לפי נתוני ועדת העזרה בבוקרשט, נמצאו במרץ 1943 בברשד 9,200 יהודים, מהם 2,250 מקומיים, 3,200 מבסרביה, 3,500 מבוקובינה ו – 260 מן הרגאט. הסטטיסטיקה של הז’נדרמריה מנתה בספטמבר 1943 בגטו ברשד 5,261 מגורשים – מהם 3,263 יוצאי בוקובינה ו – 98 מבסרביה.

ב – 14.03.1944 כבשו הסובייטים את העיר.
מ – 5,000 המגורשים הניצולים גויסו 1,000 גברים לצבא האדום, ויתרם יצאו לדרכם בחזרה לבתיהם. 61 ילדים, שנותרו בחיים מבית היתומים, הועברו לרומניה יחד עם שאר יתומי טרנסניסטריה.
המגויסים חזרו לרומניה רק ב – 1946.

מיהודי המקום נותרו בחיים כ – 2,000 איש.
כעבור זמן מה הוציאו את הגופות משלושת הקברים בעמק ברלובקה וקברו אותן בבית העלמין היהודי בברשד.

עוד בתקופת השואה (1943) הקימו המגורשים באותו בית קברות מצבה וחקקו בה כתובת שחיבר הרב ברל יסר מבריצ’ן לזכר הקרבנות, שנפלו על קידוש השם, וזו לשונה :

“לזכר עולם, לזכר חורבן עולם, לעם עולם, לימי עולם, בגיא השיברון על דמי לגיון רבבות ישראל, בלי מורה וגואל, אבות “בנים וטף ונשואי פנים, בקברי אחים יחדיו לא נפרדו. . . קרבנות עריץ בחייהם, ובמותם נצמדו“

לאחר המלחמה הועמדו המפקדים: גרגורסקי וגינרארו בפני בית הדין העממי בבוקרשט,יחד עם עוזריהם: תלמיד ביה”ס לז’נדרמים – ג. ה. אנגל, רב סמל בולאטו דומיטרו ורב סמל נאסטאסה יון גינרארו ובולאטו. הם נידונו למוות, והאחרים לעונשי מאסר עם עבודת פרך.

ב – 1959 נשפט פון ברייטאג בפני בית דין בגרמניה המערבית.

(** מקורות: יד ושם, ארגון יוצאי בוקובינה וויקיפדיה)