קהילת ראדאוץ – חיי תרבות ורוח בקהילה

אזור רדאוץ היה חלק מנסיכות מולדובה עד שסופח חבל בוקובינה לאוסטריה ב- 1774, והיה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית עד למלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה (1918) סופח חבל בוקובינה לרומניה.

יהודים מעטים חיו ברדאוץ עוד בימי נסיכות מולדובה; ובסוף המאה ה- 18, אחרי הסיפוח לאוסטריה, נוספו כמה משפחות יהודיות שהגיעו יחד עם מהגרים גרמנים מבוהמיה.
ב- 1799 נקבע יריד שבועי, ב- 1819 היה הכפר לעיירה (Targ) וב- 1852 הפך לעיר. בשנת 1855 הייתה רדאוץ עיר מחוז, ובשיפוטה היו כ- 40 ישובים – רובם חקלאים.

ב- 1807 היו רשומות בין משלמי המסים בראדאוץ שלוש משפחות יהודיות.
שלטונות העיר התעלמו מצווים של שליטי המחוז שדרשו הפסקת הגירה יהודית לעיר ואף גירוש הנמצאים בה, והיישוב היהודי גדל בהתמדה מהגירת יהודים שבאו מגליציה המזרחית.
ב- 1894 מנו היהודים בעיר 4,894 נפשות והיו לקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעיר.

במחצית הראשונה של המאה ה- 19 התפרנסו היהודים כסוחרים. הם סחרו בעצים, בבהמות ובסוסים, היו יהודים שהתפרנסו כמובילים – בעיקר של העצים – והיו גם בעלי מלאכה. לאחר הנחת מסילת הרכבת ב- 1866 עברו סוחרים רבים למסחר סיטונאי. מתוך 12 הפירמות שהיו רשומות ב- 1871 בלשכת המסחר, עשר מהן היו של יהודים.

לקראת סוף המאה ה- 19 הקימו יהודי רדאוץ מפעלי תעשייה רבים ומגוונים, ובמיוחד יצא להם מוניטין בכל האימפריה ליי”ש ולבירה מתוצרת ראדאוץ.
מנסרות עצים, בתי בורסקאות, טחנות קמח ומפעלים אחרים היו בבעלות יהודית. ביוזמת סוחרים יהודים הוקמה ב- 1909 “קופת חסכון” של עיריית ראדאוץ, מוסד פיננסי שרכש את אמון הציבור.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, בימי השלטון הרומני, פחת מספר היהודים.
המשבר הכלכלי של סוף שנות ה- 20 , היווה קרקע נוחה להתגברות האנטישמיות. העיר היתה מרכז של מפלגת קוזה האנטישמית ובימי שלטונה הקצר של ממשלת גוגא-קוזה (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) גברו הרדיפות, סוחרים יהודים פשטו את הרגל, בנקים נסגרו והיו אף מקרי התאבדות.

ערב מלחמת העולם השנייה היו במקום 250 מפעלי תעשייה שהוקמו בידי יהודים, בהם עבדו פועלים יהודים. בנק שנוסד ב- 1925 תמך בבעלי המלאכה היהודים.
בידי היהודים היו % 90 מהבנקים, המלונות, החנויות, המסעדות. רוב בעלי המקצועות החופשיים היו יהודים.

בתקופת השלטון המולדבי ציינו ה”גילדה היהודית” ובראשה “הסטארוסטה” את ראשיתו של האירגון הקהילתי.
לאחר הסיפוח לאוסטריה, ראדאוץ קיבלה את שירותיה הדתיים מקהילת סירט (Siret)  אולם כבר בשנת 1821 שוחט שהתיישב ברדאוץ קבע את בית הכנסת הראשון בדירתו, ויזם פתיחת בית מרחץ עם מקווה.
ב- 1831 קודש בהשתדלותו בית עלמין, והשוחט היה הראשון שנטמן בו (מצבתו עדיין קיימת).

בשנת 1859, התארגנו יהודי רדאוץ לקהילה עצמאית, ואליה סונפו היהודים מכפרי הסביבה.

הכנסות הקהילה באו ממיסים, מתשלומים עבור שירותים, מתרומות ומעזבונות, ומאלה מומנה מערכת החינוך.
מוסדות סעד רבים היו בקהילה, כגון: בית תמחוי לתלמידים נצרכים, “הכנסת כלה”, חברת “חסד של אמת” שעזרה לחולים עניים, חברת “מתן בסתר” לתמיכה בעניים, חברת “מחזיקי שבת” דאגה למזון לעוברי אורח עניים וכדומה.
בבית במרכז העיר, שתרם היהודי ברל שולר (Schuller), הוקם בית חולים.
בתרומות יחידים הוקם בית אבות (אחרי מלחמת העולם השנייה הפך הבניין לבית חולים ממשלתי לילדים).

בימי השלטון האוסטרי למדו ילדי הקהילה בבתי הספר הממשלתיים, וערב מלחמת העולם הראשונה עלה מספר התלמידים היהודים בתיכון על מספר התלמידים הלא יהודים.

ב- 1830 הוקם תלמוד תורה בו למדו ילדים חסרי אמצעים, ב- 1918 התארגן מחדש, רמתו שופרה, וקלט גם בני משפחות אמידות.

ב- 1830 הוקם לראשונה בניין מיוחד לבית הכנסת, ונשא את שם מיסדו, אלי גוואלב (Gewoelb). בעקבות גידול האוכלוסייה ולאחר פנייה אל הקיסר, קיבלה הקהילה במתנה מגרש גדול במרכז העיר להקמת בית כנסת נוסף.
ב- 1881 הונחה אבן הפינה לבניין בית הכנסת הגדול (היכל) וטקס חנוכתו חל ב- 1883, ביום הולדתו של הקיסר.
עד סוף המאה נוספו שמונה בתי תפילה. ערב מלחמת העולם השנייה היו בראדאוץ 23 בתי כנסת ובתי תפילה.

הרב הראשון של הקהילה, רבי הירש צבי שפירא, שהתחיל את כהונתו ב- 1846, פייס בין פלגים יריבים, ולאחר 35 שנות כהונה, עלה לארץ ישראל.
המחלוקות בין החרדים למשכילים, ולקראת סוף המאה, בין החרדים לבין הציונים, התסיסו את חיי הקהילה. הרב האחרון שכיהן לפני השואה היה הרב רבינוביץ’.

ראדאוץ היתה מרכז חסידי ובין אדמו”ריה הנודעים היה רבי יוסף אלטר, שעלה לארץ ישראל ב- 1876 והתיישב בצפת. את מקומו ירש בנו רבי משה, שגם הוא עלה לארץ ישראל, כיהן כאדמו”ר בחיפה ונחשב למחדש היישוב האשכנזי בה.

החסידים על זרמיהם הקימו בתי תפילה משלהם, “קלויזים” של חסידי ויז’ניץ, בויאן וסאדאגורה. בין האדמו”רים שבאו לראדאוץ לפגישות עם חסידיהם היה רבי חיים האגר (Hager) משושלת ויז’ניץ, ובעת ביקוריו נהרו לעיר חסידים מכל קצות בוקובינה.

פעילות ציונית ראשונה בעיר נזקפת לזכותו של רבי יצחק קונשטאט, מרבניה המפורסמים של רדאדאוץ, שייסד ב- 1892 יחד עם נתן בירנבאום את האגודה הציונית “אהבת ציון”.
עם בואו לראדאוץ של יוסף בירר (Bierer) ששינה את שם האגודה ל”דורשי ציון”, יצאה האגודה למרחב, והנציגים הציוניים תפסו עמדות חשובות בהנהלת הקהילה והעיר.

אגודת הסטודנטים “באריסיה” שנוסדה ב- 1912 היתה למרכז פעילות לאומית וחברתית של הנוער האקדמאי.

באותה שנה הוקמה אגודת הספורט “הגבורה”, שזכתה בתחרויות אזוריות, הגיעה לאליפות העיר וב- 1935 והשתתפה במכביה השנייה בארץ ישראל.

בית הספר “שפה ברורה”, נוסד ב- 1907 ופעל עד 1938, שפת ההוראה בו הייתה עברית, וסונפו לו גן ילדים ובית ספר למבוגרים.

השפעת הציונות היתה חזקה והגיעה עד בתי התפילה החסידיים בהם נאספו תרומות עבור הקרנות הלאומיות.

בין שתי מלחמות העולם היתה פעילות ענפה של המפלגות הציוניות ותנועות הנוער שלהן, ומאות צעירים עלו לארץ ישראל.
החלוצים שעלו בימי העלייה השלישית והחמישית היו בין מקימי דגניה, גניגר ושער העמקים.

הציונות נתקלה בהתנגדות הבונד שקיים פעילות בתחום הפוליטי, התרבותי והספורטיבי ובהשפעתו נבחרו בהנהגת הקהילה גם נציגי הפועלים.
בין שתי מלחמות העולם השתתפו שני נציגים יהודים במועצת העירייה.

בשנת 1930 היו בראדאוץ 5,647 יהודים, שיצגו 33.6% מכלל תושבי העיר.

לסיפור הקהילה בשואה – לחצו כאן !

אחרי המלחמה חזרו לראדאוץ כ- 1500 מיהודי העיר ששרדו את המחנות – אליהם הצטרפו פליטים מבסאראביה ומצפון בוקובינה, שלא רצו להשאר תחת שלטון סובייטי. השבים מצאו את בתיהם וחנויותיהם שדודים, מחסנים ורפתות ממוקמים במבני בתי הכנסת, מתוך 175 ספרי תורה נשאר רק אחד שלם.

אירגוני ג’וינט ויוצאי ראדאוץ בארצות הברית נחלצו לעזרתם במזון, בביגוד ובעזרה רפואית. רבים, בעיקר בני הנוער, פנו מערבה והמשיכו בדרכם לארץ ישראל במסגרת עליה ב’.

התנועה הציונית חידשה את פעילותה ואגודת הספורט “הגבורה” זכתה באליפות הכדורגל של דרום בוקובינה.
האגודה חגגה 35 שנים לייסודה ב- 1947, זמן קצר לפני סגירתה על פי צו שאסר כל פעילות ציונית ברומניה הקומוניסטית.

רוב יהודי ראדאוץ עלו בשנים שבהן נתאפשרה עלייה מרומניה (1948, 1950, 1951, 1959 – 1961 ).

ב- 1989 נותרו בראדארוץ 91 יהודים, והם קיימו חיי קהילה; ערכו תפילות בבית הכנסת הגדול ששוקם והחזיקו תלמוד-תורה.

(** מקור: בית התפוצות)

אישים מוכרים ילידי העיר: הצייר – אביגדור אריכא, המשורר – דן פגיס וזמרת הסופרן האופראית – מיצי לוקר.