אחד מזיכרונותיי המוקדמים ביותר, מחזירים אותי אל תיאטרון היידיש בבוקרשט.
דודי, מאנו ריפל ואשתו (דודתי) – סדי גליק, היו מכוכבי התיאטרון בו ביקרתי רבות.
התיאטרון, עצמו שכן בבניין ישן שנבנה עוד במאה ה-19.
על אף היותו של התיאטרון קטן בקיבולת (כ-300 מקומות ישיבה), עיצובו הפנימי דמה לתיאטראות הקלאסיים. היו בו יציע עם תאים “מלכותיים” בצידי הבמה, קישוטי אבן על הקירות, שטיח לכל אורך האולם ובמה רחבת ידיים.
בחלק הקדמי של הבמה, במפלס נמוך יותר, הוקצה מקום לחברי התזמורת.
בכל פעם שביקרתי בתיאטרון, לקח אותי דודי אל חדרי ההלבשה – שם התוודעתי לשחקנים, שרק אזכור שמם, יצר ארשת של כבוד על פני יהודי בוקרשט.
שיחקו שם, בין השאר: סבילה פסטור, דינה קניג, חאוויס, קרול מרקוביץ’, דודי – מאנו וסדי, ומנהלת התיאטרון העכשווית, כוכבת הבמה והקולנוע, מיה מורגנשטרן.
כילד קטן, הוקסמתי ממראה השחקנים הנכנסים אל חדרי ההלבשה כאנשים רגילים לכל דבר, ואט, אט, באמצעות האיפור ובעזרת התלבושות, עוברים מהפך מדהים והופכים לדמויות שבמחזות השונים.
כאשר הכרוז הודיע לשחקנים שההצגה עומדת להתחיל, תפסתי (יחד עם אבי) את מקומי בתא “המלאכותי” (LOJA), שמימין לבמה – שם צפיתי בהצגות המופלאות בשפה היידיש, אותה כלל לא הבנתי.
המחזה היחיד, אשר הועלה בתיאטרון אותו הבנתי מפני שידעתי את תוכנו מראש, היה “יומנה של אנה פרנק”, בביצוע הוירטואוזי של ליה קניג הצעירה.
באותם ימי ילדות, נחשפתי שם, מאחורי הקלעים של התיאטרון, לאורח חייהם של השחקנים, לבדיחות המקצוע, להווי, לאמונות הטפלות של אנשי הבמה, לרזי המשחק ולכל אותם דברים נפלאים, שהציתו את דמיוני והולידו בי את אהבתי העזה לבמה.
חלק גדול מהבדיחות שסיפר לי דודי, התייחס לכמות הקהל באולם. כאשר לא הגיע קהל רב להצגה כלשהי, נהג דודי לומר לי, שאם השחקנים יתחרו במשיכת חבל עם הקהל – השחקנים ינצחו…
דודי אף סיפר לי, שכאשר הוא הכיר את דודתי, הוא הבטיח לה בקול אוהב: “הערב אני אופיע רק בשבילך”. ואז הוסיף דודי: “וזה באמת היה כך, כי לא בא קהל…”
בכל חג פורים, קיבלתי מדודי מסכות ממחסן התלבושות של התיאטרון וכנראה, בשל כך, הייתי הילד היהודי היחיד בבוקרשט שהתחפש בפורים.
לפני מספר שנים, החלטתי לשוב ולבקר בתיאטרון היידיש בבוקרשט, מקץ כ-50 שנה שלא ביקרתי בו.
בהגיעי לתיאטרון פניתי, כבעבר, לכניסת השחקנים אך השומר בכניסה לא איפשר לי להיכנס לבניין.
לפתע, התקרב אל דלת הכניסה אדם מבוגר, שביקש אף הוא, להיכנס לתיאטרון ובעת שחלף על פניי, שאל אותי – מה רצוני. הסברתי לאותו קשיש שביקורי בתיאטרון הוא ביקור נוסטלגי, מאחר ודודי ודודתי היו שחקני התיאטרון.
לאחר שציינתי באוזני הקשיש את שמות דודיי, התפשט חיוך רחב על פניו של הקשיש החביב והוא הציג עצמו: “שמי הרי אליאד ואני מנהל התיאטרון”.
מר אליאד, (אשר למרבה הצער נפטר לפני שנים ספורות), הזמין אותי ללשכתו ולאחר זמן קצר הציע לי לערוך ביקור “מאחורי הקלעים” של התיאטרון.
התרגשתי עד דמעות.
בליוויו של מר אליאד עברתי בין חדרי ההלבשה הקרויים כיום על שמותיהן של סבילה פסטור ודינה קניג, ולאחר מכן, פניתי לעבר הבמה.
צעדתי לקידמתה של הבמה וצפיתי אל עבר האולם הקטן, שעל אף היותו מוזנח ובלוי, נראה בעיניי כמקדש יקר הטמון עמוק בנימי נפשי.
לפתע, בעומדי בקדמת הבמה, הפניתי גופי אל עבר “התא המלכותי” שמימין – בו נהגתי לשבת, ובלי דעת, קדתי קידה קטנה… כמו דודי אז, לפני חמישים שנה…
