תולדות הדפוס העברי בסיגט

בתי הדפוס היהודיים הראשונים בסיגט, בירת מחוז מרמורש שבהונגריה (ואח”כ שוב רומניה), נוסדו בשנות ה-80 של המאה ה-19.

בעשורים הבאים הפכה העיירה למרכז הדפוס העברי החשוב ביותר בכל הסביבה הן מבחינת סך מספר הכותרים שראו בה אור והן מבחינת מספר הספרים בעלי היקף גדול (של מעל 100 עמודים).

 

בסיגט נדפסו כרבע מתוך כאלף הכותרים שנדפסו באותיות עבריות בטרנסילבניה, ובכך היא הקדימה את מרכזי הדפוס העברי בסאטמר, סייני וקלוז’.

 

בתי הדפוס היהודיים עסקו בהדפסת ספרים ועיתונים בעברית, יידיש והונגרית וסיפקו שירותי דפוס גם לבעלי עסקים, למנגנוני הממשל ולכלל האוכלוסייה. הספרים והעיתונים באות עברית שנדפסו בסיגט זכו לרישום מדוקדק מצדו של נפתלי בן-מנחם, שעמד בעבר בראש מפעל הביבליוגרפיה של הספר העברי, והיה בעצמו אספן של דפוסי סיגט. שני אנשי ספר אחרים, שלום בו פורת ויוסף י’ כהן, עדכנו במשך הזמן את רישומיו.

 

במהלך שבעים שנות פעילות, שנסתיימו מעט לאחר השואה, פעלו בסיגט מספר בתי דפוס יהודיים שמספרם המדויק אינו ידוע, שכן לא ברור אם בתי העסק ומכונות הדפוס החליפו ידיים שעה שנוצרו שותפויות חדשות.

בן-מנחם מנה כ-15 התארגנויות שכללו כעשרה שמות של שותפים ראשיים ועוד מספר שמות של חברות. לרשימה זו יש להוסיף את בתי הדפוס של מאיר רוזנשטיין שהדפיס גם באות עברית; בית הדפוס גוטנברג, שהיה שייך לאיגנץ פריד; דפוס ויזנר את דאויד; ודפוס מיקשה ברגר, שככל הנראה לא הדפיסו באות עברית.

 

חלק מבתי הדפוס הדפיסו רק כותרים בודדים באות עברית, בעוד אחרים הדפיסו עשרות ספרים. למרות שבן-מנחם ואחרים קבעו את תחילת פעילותו של הדפוס העברי בסיגט לשנת 1874,הרי שבית הדפוס של אברהם קאופמן החל להדפיס עיתונים בהונגרית כבר בשנת 1870.

ייצור הספרים העבריים בסיגט נמשך ברציפות לבד משתי תקופות שפל: הראשונה, בין השנים 1885-1880 – בה לא פעלו בעיר בתי דפוס עבריים; והשנייה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, בין השנים 1919-1915.

לאחר תום המלחמה וחלוקת מרמורש בין רומניה וצ’כוסלובקיה, חלה ירידה במעמדה וחוסנה הכלכלי של סיגט, והערים סייני וסאטמר נטלו את ההובלה של תעשיית הדפוס בטרנסילבניה.

 

מתוך כ-230 כותרים שנדפסו בסיגט רק שליש נדפס לאחר המלחמה. את 184 הכותרים שמנה בן מנחם (שחלקם נדפס במספר מהדורות) ניתן למיין למספר קבוצות:
פירושים על התורה וספרי תנ”ך נוספים – 22,
ספרי שאלות ותשובות (שו”ת) – 17,
פירושים על הגמרא – 15,
מנהגים והנהגות – 14,
ספרי תפילה (כגון סידור, הגדות, סדר הקפות, סידור, תהילים) – 12, ספרי חסידות – 10,
תעמולה פוליטית ודתית – 10,
ספרות והגות מודרנית – 8,
היסטוריה יהודית – 5,
ספרים שימושיים – 5,
קבצי מאמרים תורניים – 4,
ספרי קבלה – 3.
יתר הכותרים כללו הדפסות חוזרות, צוואות של רבנים, קבצי אגדות ומדרשים, תקנות של אגודות מקומיות, דפים מעוטרים לתלייה וכרוזים.

התפלגות זו מעידה על כך שספרי קודש היוו את עיקר תעשיית הדפוס בסיגט. כ-35% מן הספרים שנדפסו בסיגט חוברו על ידי תושבי העיר והמחוז וכ-20% נוספים על ידי תושבי חבל טרנסילבניה.

 

בית הדפוס הגדול ביותר בסיגט היה זה של אברהם קאופמן (קויפמן), שהחל להדפיס בראשית המאה ה-20 גם באות עברית, ופעל ככל הנראה ברציפות עד השואה. בבית דפוס זה נדפסו למעלה משמונים ספרים באות עברית.
דפוס זה הדפיס כאמור גם ספרים, עיתונים ודברי דפוס בגרמנית ובהונגרית, וביניהם גם כל הפרסומים הרשמיים של הז’אנדרמריה ההונגרית עד סוף מלחמת העולם הראשונה. קאופמן, שהצליח יפה בעסקי הדפוס, היה, כמו המדפיסים מנדל וידר ומשה רוזנטל, פעיל בהנהגת הקהילה האורתודוקסית ונשיא חברת “מלביש ערומים”.
 

לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל דפוסו של משה רוזנטל (תחילה בכוחות עצמו ולאחר מכן עם אחיו ירחמיאל) לשגשג, ועד השואה בו נדפסו ספרי השירה, הפרוזה וההגות שכתבו המחברים הצעירים של סיגט.
בדפוס זה נדפסו גם העיתונים המודרניים של סיגט: מאַראַמאָראָשער בלעטער, שהיה עיתון תרבות ללא סממנים דתיים; דרכנו, ביטאונה של תנועת המזרחי; ואויפֿגאַנג, שהיה העיתון הספרותי הידוע של סיגט שהופץ ברחבי העולם היהודי.

 

העובדה כי עסק בהדפסתם של ספרים מודרניים לא עמדה בסתירה להיותו יהודי שומר מצוות ששימש כבעל קורא קבוע בבית הכנסת “תלמוד תורה” – בו התפללו אנשי עסקים ובהם גם סוחרי הספרים יעקב גרינוולד ובנו אביגדור, וכן ישראל ווייס בעל הספרייה הגדולה בסיגט.

 

על חשיבותה של סיגט כמרכז תרבות ודפוס עברי, ועל מקומה ביחס למרכזי תרבות יהודיים אחרים, ניתן ללמוד מבדיקה השוואתית של מספרי העיתונים והספרים שנדפסו באות עברית המצויים בספריה הלאומית.

 

מבחינת מספר הספרים עמדה סיגט במקום שלישי במספר הספרים הכללי (187 ספרים, קדמו לה מונקטש – 528, וברטיסלבה [פרסבורג] – 311, והיא הקדימה את גרודנה – 146 ואורדיה – 89). מבחינת מספר ספרי היידיש עמדה סיגט במקום החמישי (15 ספרים, לפניה היו מונקטש – 43, ברטיסלבה – 27 , גרודנה – 33 ופינסק – 18).
גם בהשוואה למרכזי התרבות הגדולים בעולם היהודי, כאשר חושב מספר הספרים והעיתונים ביחס לגודל האוכלוסייה, היו התוצאות דומות. בחישוב מספר העיתונים באות עברית ביחס למספר התושבים הייתה סיגט במקום הרביעי (1.0 עיתונים לאלף נפש, קדמו לה קובנה – 1.47, ריגה – 1.44 ורשה – 1.31  ואחריה היו הערים לבוב – 0.72, קרקוב – 0.55, וצ’רנוביץ –0.70).

 

מנתונים אלו עולה אם כן כי סיגט שימשה מרכז דפוס חשוב ופורה לא רק ביחס לסביבתה הקרובה, אלא גם בהשוואה למרכזי תרבות יהודיים אחרים ברחבי העולם.

 

מספרם הגבוה של עיתוני היידיש שנדפסו בה מעיד על העניין הציבורי בתרבות החולין, שעיתוני היידיש היו הסוכן העיקרי בהפצתה, במיוחד בתקופה שבין סוף המאה ה-19 ועד לשואה.

 

 

(מקור: מנחם קרן-קרץ / איגוד ספרני היהדות)