ראש השנה הוא החג האהוב עליי ביותר מכל חגי ישראל.
יחד עם זאת, יש שני דברים המעיבים על שמחת החג:
הראשון- זה הגזר בפיו של הדג המוגש כגפילטע פיש בארוחת החג. על כך כבר התגברתי.
השני- זה הטורח והעבודה הקשה, שהיא עבודת נמלים ממש, הכרוכים במשלוח איחולי שנה טובה לכל בני משפחתי, חבריי וידידיי הרבים. על כך טרם התגברתי.
מדי שנה, אני מקדיש זמן ניכר לאיסוף ואיתור כתובות ופרטי חבריי על מנת להעביר להם ברכות לשנה החדשה. לאחר השלמת המבצע של משלוח הברכות, כאשר מגיע, סוף סוף ערב החג ואני חש סיפוק אדיר על תום המבצע, אני מתחיל לקבל, פתאום, גל של ברכות במיילים ומסרונים מטעם כאלה ששכחתי לשלוח להם את ברכותיי קודם לכן.
מה עושים?… לא אלמן ישראל- עבור אלה ששכחתי לשלוח להם ברכות לפני ראש השנה, קיים מועד ב’ אחרי ראש השנה- “גמר חתימה טובה”…
מבין כל אלה שמברכים אותי בשנה טובה, המטרידים וה”חופרים” ביותר הם אלה שחשים קרובים אליי במיוחד עד כי הם “חייבים” לאחל לי “שנה טובה”, באופן אישי, בטלפון.
עבור אלה שמטלפנים אליי למשרד, הנהגתי נוהל קבוע: המזכירות מודיעות להם שאני בישיבה ארוכה והן תדאגנה להעביר לי את איחוליהם. אך דא עקא- שתי המזכירות שלי מעשנות, פינת העישון בבניין נמצאת במרחק ניכר מהמשרד, והכיף של מזכירותיי הוא לצאת ולעשן ביחד. על כן, המזכירות שלי יוצאות כל רבע שעה לחצי שעה כדי לעשן, ומשאירות אותי טרף קל לנחילי המאחלים “שנה טובה” בטלפון.
כל שיחותיי עם המברכים אותי בטלפון דומות זו לזו ונשמעות כך: “איזה יופי שהתקשרת… אמן… גם אצלכם… השנה אצל המחותנים כי בשנה שעברה עשינו אצלנו… תודה… אמן ואמן… שנה טובה… ביי”.
שמתי לב שנוסח האיחולים משתנה ומתחדד מדי שנה. יחד עם זאת, יש כאלה שמתבלבלים בברכות. פעם מישהו כבר איחל לי: “שתהיה ראש לזנב ולא זנב לזנב”. במקרה אחר, מישהו התחיל לברך אותי כך: “שתכלה שנה וקיללותיה… רגע… כוס אמק, שכחתי את ההמשך…”
השנה החלטתי לחדול ממשלוח איחולים לראש השנה. חיש מהר, התפשטה בקרב מכריי השמועה שאני מאושפז (במקרה הטוב) או שמתתי, במקרה הטרמינלי.
לסיום- אני רוצה לאחל לבני משפחתי, ידידיי, מכריי ולכל עם ישראל- שנה טובה, בריאות, שגשוג, אושר, נחת, שמחת חיים והצלחה, למשך עשרות שנים, כי זאת הפעם האחרונה שאני מאחל איחולים כאלה… עד לשנה הבאה.
