בארצנו הקטנה, ככל שנפטר אדם עשיר יותר, כך מתרבות מודעות האבל בעיתונות בעקבות מות המנוח והיקפן.
אם המנוח הוא עשיר במיוחד, מודעות האבל אינן מתפרסמות בשם אנשים פרטיים, אלא בשם חברות ותאגידים המכונים במודעה “משפחת…” כגון– משפחת מפעילי התנורים בצפון בע”מ; משפחת מגדלי גזר גמדי בע”מ וכו’… לא משנה עד כמה רבים העובדים וההנהלה בחברות והתאגידים הללו – במודעת האבל הם “משפחה”.
בפועל, המרוויחים הגדולים ממותם של עשירים הם העיתונים – שם מתפרסמות המודעות, עד כי המתים הם סם החיים של העיתונים. בגלל הארכת תוחלת החיים, סגרו את “מעריב”.
יש לי ידיד המכהן כסמנכ”ל של חברה לגיוס הון, אשר התבקש על ידי המנכ”ל לייצג את החברה בהלוויה של לקוח “כבד” שזה עתה נפטר.
“למה דווקא אני?” התרעם ידידי. “משלוש הלוויות כבר התחמקת. הגיע תורך” – השיב המנכ”ל.
בלית ברירה, הגיע חברי להלוויה עם זר פרחים ענק וסרט שחור מטעם החברה, ניחם את משפחת המנוח, נשא הספד קצר, ובדרכו החוצה מבית העלמין שמע שבמערכת הקריזה הודיעו שההלוויה של המנוח אליו הוא הגיע, תצא בעוד 5 דקות.
יחד עם זאת, הייתי נוכח, אישית, גם במקרה שמנכ”ל של תאגיד חש צער עמוק בשל מותו של לקוח “כבד”.
“איזה צער וכאב לב” אמר לי המנכ”ל, “הוצאתי 10,000 ₪ על מודעת אבל ובמס הכנסה לא מכירים בזה כהוצאה מוכרת”.
בעשורים האחרונים הגיע לארצנו טרנד חדש והכוונה לקבורה האלטרנטיבית, שבמהלכה נותנים לקהל כיבוד, ובמהלך הטכס יש שירה בציבור, כלים מוסיקליים ותזמורת… כי ככה היה המנוח רוצה להיקבר…
דחילק, גם אם כולם שמחים שהמנוח הלך סוף סוף, שיתאפקו עם השירים והתזמורת עד אחרי ההלוויה… לא נעים.
לפני זמן מה צלצלתי לחבר שלי שהוא מוסיקאי במקצועו והזמנתי אותו לקפה, “אני עסוק” השיב לי, “אני בחזרות לשתי הלוויות מחר”.
לעומת ההלוויות הגרנדיוזיות בארץ, ומודעות האבל הנרחבות בעיתונים, ההלוויות ברומניה היו פשוטות, אינטימיות, כאשר המתאבלים כאבו באופן אישי את כאב אובדן יקיריהם, ולא את אובדן היתרונות התדמיתיים או הכלכליים.
כילד שבילה את ילדותו ברומניה, לא נכחתי בהלוויה כלשהי מאחר והורי, בני הדור הראשון לשואה שגידלו את ילדיהם ב”צמר גפן”, חששו שתמונות ההלוויה עלולות לגרום לילדים טראומה עליה לא יתגברו לעולם.
לפני מספר שנים, החלטתי לעלות לקברם של סבא, סבתא ודודיי הקבורים בבית העלמין היהודי – “ג’יורג’ולו” – בבוקרסט.
מלאכת איתור הקברים לא הייתה קלה ואולם מקץ חיפוש בקלסרים העבים שבמשרדי בית העלמין, הצלחתי במלאכתי. מאז, בכל ביקור שלי בבוקרסט אני עולה לכל אחד מהקברים של קרוביי, בליווי שני פועלים העובדים במקום, אשר בעזרת מכשירים מוזרים, כותשים את העשבים סביב כל אחד מהקברים ומתקנים על פי הזמנתי את הסדקים במצבות.
לאחר מכן, אני נוהג להוציא משקית ניילון נרות נשמה, שאני מביא מישראל, מדליק את הנרות, אומר “קדיש” ו”אל מלא רחמים” ונשאר מספר דקות ליד כל קבר. באותן דקות, חוזרות לנגד עיני תמונות ואירועים משפחתיים מימי ילדותי הרחוקים, הגורמים לי צביטה בלב ולחלוחית בעין.
זאת דרכי האישית להתייחד עם זכר קרוביי המנוחים והאהובים, אשר במשך עשרות שנים לא זכו לביקור כלשהו או לאמירת “קדיש” על קבריהם.
בצאתי מבית העלמין אני חש תמיד תחושה של הקלה והשלמה, מהולה במעין סיפוק על שמילאתי חובה משפחתית כמעט מיסטית – אותה אמשיך למלא ככל שאוכל.
