עוד על גורל יהודי אוראדיה בשואה

בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו באוראדיה 21,333 תושבים יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כ-23 אחוזים.
רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה, אך רבים היו פקידים ובעלי מקצועות חופשיים.
בעיר היו שתי קהילות יהודיות: קהילה נאולוגית וקהילה אורתודוקסית שכללה גם קבוצת חסידים.
לכל אחת מהקהילות היו כמה בתי ספר, והקהילה האורתודוקסית קיימה גם ישיבה.

במלחמת העולם הראשונה עברו לעיר כמה אדמו”רים חסידיים עם חצרותיהם.
אוראדיה, שהייתה בעבר חלק מהונגריה, סופחה לאחר מלחמת העולם הראשונה לרומניה.
ב – 04.12.1927 התפרעו בעיר סטודנטים רומנים, פרצו לחנויות, לבתי יהודים ולבתי כנסת בעיר והסבו להם נזק כבד, וגם תקפו יהודים ברחובות.
הציונות, שקודם לכן לא זכתה לאהדה רבה באוראדיה, החלה להכות שורשים בעקבות המאורעות ולזכות בתמיכת-מה.

ב-30 באוגוסט 1940 חזרה אוראדיה שבצפון טרנסילבניה לריבונות הונגריה, והחוקים האנטי-יהודיים שנחקקו בהונגריה נאכפו באזור בחומרה רבה יותר משנאכפו בהונגריה גופא.
מ-1940 גויסו גברים יהודים רבים לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה; מ-1942 הוצבו רובם, ובכללם כ-500 יהודים מאוראדיה באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.
בקיץ 1941 גירשו הרשויות ההונגריות לאוקראינה הנתונה לכיבוש גרמני כמה משפחות יהודיות שלא יכלו להוכיח שהן בעלות אזרחות הונגרית.
המגורשים נרצחו בקמנץ-פודולוסקי (Kamenets-Podolsk) ב-27 או ב-28 באוגוסט 1941.

הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944.
על-פי נתוני מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944, נמנו בקהילה האורתודוקסית של אוראדיה 16,000 נפשות, ובקהילה הנאולוגית כ-4,500.
מסוף מרס 1944 המטירו יחידות ס”ס שהוצבו באוראדיה על יהודי העיר תביעות שונות, ובכללן הקמת מועצה יהודית, אך היהודים רוכזו בגטאות וגורשו על סמך הוראות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי.

ב-30 באפריל 1944 התכנסו ראשי המינהל בעיר לישיבה בעניין הגטואיזציה, בהשתתפותם של תת-שר הפנים לסלו אנדרה (Laszlo Endre) ושל ס”ס האופטשטורמפירר, תיאודור דנקר (Theodor Dannecker), נציגו של אייכמן במקום. ראש העיר של אוראדיה, אישטוון שוש (Istvan Soos), התפטר מתפקידו לפני הישיבה לאות מחאה ונמנע מלהשתתף בה.

צו הגטואיזציה באוראדיה פורסם ב-2 במאי 1944, בחתימתו של סגן ראש העיר לסלו ג’פאי (Laszlo Gyapay) וסגן הממונה על מחוז ביחר, ינוש נדנייה (Janos Nadanyi),  הורה לרכז את היהודים בגטאות, וקצין הז’נדרמריה ההונגרית, ינו פטרפי (Jeno Peterffy) , פיקד על התהליך.

ב-3 במאי 1944 הוקמו באוראדיה שני גטאות: “הגטו הראשי” לכ-27,000 יהודים מן העיר (הגטו השני בגודלו בהונגריה אחרי בודפשט) וגטו קטן יותר, לכ-8,000 יהודים ממחוז ביחר.
הגטו הראשי הוקם בשכונה שהייתה מאוכלסת בצפיפות ביהודים, בקרבת בית הכנסת האורתודוקסי הגדול. יהודי העיר נדרשו לעקור לגטו בתוך חמישה ימים.
הצפיפות בגטו הייתה גדולה מאוד, ו-15-14 נפשות הצטופפו בכל חדר.
כמויות המזון שסופקו לגטו לא הספיקו, וביזמתן של רשויות העיר לעתים תכופות היו בגטו הפסקות ממושכות בהספקת החשמל והמים.
הגטו הקטן הוקם בפרברי העיר, במשק ובמגרש העצים של מצי (Mezey) גם שם היו תנאי המחיה קשים; תושביו קיבלו 70 גרם לחם ליום, מנת מרק בצהריים ומנת קפה בערב.
עם הקמת הגטו הראשי מינה ג’פאי מועצה יהודית חדשה בראשות הסוחר שנדור לייטנר (Sandor Leitner), שהיה נשיאה האחרון של הקהילה האורתודוקסית בעיר. בגטו הראשי פעל גם שירות סדר יהודי בהנהגתם של איז’ק פסטור (Izsak Pasztor) וינו פסטור (Jeno Pasztor). רופאים יהודים טיפלו בתושבי הגטו שנזקקו לטיפול רפואי. בית חולים הוקם בבית הכנסת של האדמו”ר מוויז’ניץ.

ב-10 במאי 1944 קיבלו לידיהם הקצין ההונגרי ינו פטרפי והז’נדרמים שלו את השמירה על הגטו הראשי והמצב בו החמיר עוד יותר.
באותו היום פרסם פטרפי הודעה שכותרתה “משמעת בגטו” והודיע בה על הנהגת אמצעי ענישה שונים.
יחידת ז’נדרמים של 40 איש עינתה את היהודים כדי לדלות מהם מידע על חפצי ערך שהוסתרו. הנחקרים עונו במבשלת השֵׁכר דרהר (Dreher) יהודים רבים שלחו יד בנפשם, אם כדי להימנע מן העינויים אם בעקבות העינויים.

תושבי הגטו הקטן ואִתם כ-300 יהודים מהגטו הראשי גורשו לאושוויץ ב-24 במאי 1944. יהודי הגטו הראשי גורשו לאושוויץ בחמישה טרנספורטים שיצאו ב-28, ב-29 וב-31 במאי וב-1 וב-3 ביוני 1944.

יהודים מעטים הצליחו להימלט מן הגטאות וחצו את הגבול לרומניה.
ד”ר מיקשה קופפר (Miksa Kupfer), רופא נשים ידוע בבית החולים היהודי, ניסה להציל מגירוש את הטרנספורט האחרון ובו כ-3,000 יהודים, על-ידי דיווח כוזב על מגפת טיפוס המחייבת הסגר מיָדי למניעת התפשטות המחלה.
פעולתו של ד”ר קופפר לא הצליחה למנוע את גירוש הטרנספורט האחרון, אבל בגטו הוקם בית חולים למחלות מידבקות, והדבר אִפשר לתשעה עובדי כפייה לשעבר – ועם בני משפחותיהם שמנו כ-80 נפשות – להעמיד פנים שחלו בטיפוס ולהינצל בשל כך מגירוש. רוב המשפחות האלה אכן הצליחו לאחר מכן להימלט מן הגטו.

(** מקור: יד ושם)