משחר ילדותי אהדתי את קבוצת הכדורגל – סטיאווה בוקרשט.
למשמע השמות של שחקני הקבוצה עבר בי רעד של התרגשות, עוד בטרם התוועדתי לרעדים והתרגשויות מסוג אחר.. השוער ווינסקו (VOINESCU), החלוצים אלכסנדרסקו (ALEXANDRESCU ) וטטארו (TATARU) ומעל הכל, הכוכב הגדול קונסטנטין (CONSTANTIN) שכונה – “הפרופסור”, הציתו את דמיוני.
בין סטיאווה לביני אף נכרתה ברית דמים לנוכח הדם הרב שזב מרגלי, כאשר נשרטתי מגדר התיל שהקיץ את האצטדיון הלאומי הרומני שנקרא: “23 באוגוסט”, כאשר דילגתי מעל הגדר כדי להתפלח לאחד ממשחקיה של סטיאווה.
בעת עלייתי ארצה בתחילת שנות השישים, הייתה נבחרת ישראל בכדורגל אחת הנבחרות הכי יציבות בעולם: היא כל הזמן הפסידה…
אולי החלוצים של העליות השונות הבקיעו את שער העמקים, שער הנגב ושער הגולן, אבל החלוצים של נבחרת ישראל כמעט ולא הבקיעו שער.
השחקן המצטיין של נבחרת ישראל באותם הימים היה השוער – יעקב חודורוב.
כולנו הערצנו את חודורוב על כך שבכל משחק של נבחרת ישראל הוא הציל חמישה גולים בטוחים וחטף רק ארבעה…
גם מגרשי הכדורגל, באותם הימים, לא היו מפוארים במיוחד: כרי הדשא של רוב המגרשים בארץ שימשו אז למטרה דו תכליתית: בשעות אחר הצהרים שימשו כרי הדשא את הכדורגלנים ואילו בשעות הבוקר הם שימשו את רועי הצאן…
כל פעם שנבחרת ישראל הפסידה הייתה האימא שלי מדוכאת ונהגה לומר לי בכאב אימהי: “מילא, הבושה שלנו על ההפסד, אבל צריך לזכור שלכל שחקן בנבחרת ישראל יש אמא, שרואה איך שהבן שלה כל הזמן מפסיד. מסכנות האמהות האלה…”
זמן קצר לאחר עלייתנו ארצה הושלך הס בביתנו – קבוצת נעורי, אהבתי הראשונה, סטיאווה בוקרשט עמדה להגיע ארצה למשחק ידידות נגד נבחרת ישראל.
דודי שהיה מודע לאהדתי את סטאווה הזמין אותי למשחק. יום המשחק היה אחד הימים המאושרים בחיי.
כאשר קבוצת הפאר – סטיאווה בוקרשט עלתה על כר הדשא של איצטדיון “בלומפילד” ביפו על שלל כוכביה, ובראשם “הפרופסור” – קונסטרנטין, חשתי כמו בחלום. בגופי עברה צמרמורת.
בסופו של דבר, נבחרת ישראל ניצחה באופן חריג, בתוצאה 1:0.
בתום המשחק, בהגיעי הביתה, סיפרתי לאמא שלי שישראל ניצחה את סטיאווה, בוקרשט.
“יפה מאד” השיבה אמא, בחוסר התלהבות.
“למה את לא נלהבת, שסוף סוף, הנבחרת שלנו ניצחה?” שאלתי את אמא.
“מסכנים השחקנים הרומנים”; השיבה אמא, “לא מספיק, שהם הגיעו עד לישראל, לא מספיק שהם רצו שעה וחצי על המגרש, לא מספיק שהם חייבים לחזור לקומוניסטים ברומניה, בסוף הם גם מפסידים…. מסכנים…. חוץ מזה, גם לשחקנים הרומנים יש אמא…”.
כאפילוג, ברצוני לציין הערה אישית: עלי להעניק זכות אישית גדולה לסטיאווה בוקרשט: בזכות סטיאווה בוקרשט הפנמתי, לראשונה, כשנה לאחר עלייתי ארצה, שהתאקלמתי היטב בישראל : במשחק הכדורגל בין אלופת ילדותי, בת ברית הדמים שלי – סטיוואה בוקרשט, לבין נבחרת ישראל, רציתי שנבחרת ישראל תנצח…
