שורדי שואה,
כבוד שגריר רומניה בישראל – ד”ר ראדו יואניד,
כבוד שגריר ישראל ברומניה – מר ראובן עזר,
מר דני דיין – יו”ר יד ושם,
בני דורות ההמשך,
מכובדי כולם.
הסופר ואיש הרוח היהודי הנודע, פרימו לוי, ששרד את השואה, מספר באחד מספריו, כי כ-16 שנים בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הוא נשאל באחד הראיונות מדוע יש צורך להמשיך ולדבר על השואה.
ועל כך ענה באומרו כי בעיניו השואה היא הפרק המתועב ביותר בהיסטוריה האנושית וכי: (ציטוט)
“… מוטל עלינו להעיד בראש ובראשונה על מה שראינו במו עינינו … נעשו מעשים שמשמעותם כה עצומה, התגלו תסמינים של מחלה כה חמורה – עד שאיננו יכולים לשתוק על אודותיהם”.
תשובה לאותה שאלה עצמה ניתן למצוא בחיבורו של ראובן פרבר, יליד סטרוז’ניץ, שהיה נער צעיר בשואה ובעדותו על שואת טרנסניסטריה בה הוא מספר מה הביא אותו לכתוב לימים עדות מפורטת על מה שעברו הוא ומשפחתו: “את סיפוריי על שואת משפחתי אני נושא עמדי כל שנותיי… מילותיה האחרונות של אימי היו: “עליכם לשרוד כדי לספר כל מה שעוללו לנו!” ולא שכחתי מעודי את המילים הללו” – אומר ראובן – “ראיתי אותן כציווי”.
צוואת אימו של ראובן פרבר היא למעשה הצוואה שכתבו לנו כל הנספים, ואני מאמינה שכולנו מחויבים לקיימה ולכך ארצה להקדיש את עיקר דבריי היום.
לא אחת דובר על מיעוט השיח הציבורי סביב שואת יהודי רומניה, הקהילה השלישית בגודלה באירופה של ערב מלחמת העולם השנייה.
הקהילה מנתה כ-800 אלף יהודים, אשר למעלה ממחציתם הושמדו בשואה, בעיקר בחבלי בוקובינה, בסרביה וצפון טרנסילבניה.
לא מעט מחקרים נכתבו על כך, אך דומה כי בשנים האחרונות נעשה רבות לתיקון הדבר ועל כך יבואו כל העושים במלאכה על התודה והברכה.
דומה שאת עיקר הפגיעה ספגו יהודי רומניה לא מן הנאצים עצמם, אלא מעוזריהם הרומנים.
על פי מחקרים שפורסמו היו אלה הרומנים ולא הגרמנים שביצעו את מרבית מעשי ההרג בטרנסניסטריה.
הם ביצעו את משימתם באדיקות ובהנחייה ישירה של הנשיא אנטונסקו אשר בישיבת הממשלה ב-8 ביולי 1941 הדגיש את ההזדמנות החד פעמית לבצע “טיהור אתני” באומרו (ציטוט): “אבקשכם להיות חסרי רחמים. אין כאן מקום להומניטריות מתוקה וחסרת שחר. … איני יודע מתי עוד, אולי רק בעוד כמה מאות שנים, תיהנה האומה הרומנית מחופש פעולה מוחלט שכזה ומהאפשרות לטיהור אתני ולהתחדשות לאומית. זוהי שעת כושר שבה אנו הננו האדונים על אדמתנו, ועלינו לנצלה! איני חושש שמא תשפוט אותנו ההיסטוריה כברברים… ההיסטוריה לא תעניק לנו רגעי חסד אחרים.
אם יש צורך בכך, השתמשו במכונת ירייה, ואני אומר כי החוק אינו קיים“. (סוף ציטוט)
כאשת חוק ומשפט אני נחרדת למקרא הדברים הללו, ומתקשה להחליט מי גרוע יותר – אלה שגייסו את החוק והמשפט למימוש האידיאולוגיה הגזענית והרצחנית, וחוקקו חוקי גזע במטרה לבצע טיהור אתני – כמו הגרמנים והאיטלקים – או מי שהכריז, כמו אנטונסקו, בראש חוצות, כי המטרה מקדשת את כל האמצעים וכי על מנת להגשים את הטיהור האתני יש להתעלם מן החוק והצהיר כי לצורך מטרה זו – החוק אינו קיים.
יש תופעה שאולי תרמה אף היא לשיח הציבורי החסר בכל הנוגע לשואה, ולא רק לשואת יהודי רומניה.
כוונתי לשתיקת השורדים.
תופעה זו בולטת בהתנהלותם של שורדי השואה שחיו ועודם חיים עמנו בארץ.
חברתי הסופרת, ד”ר גלי מיר-תיבון, שאימה היא ניצולת שואת טרנסניסטריה, התייחסה לתופעת השתיקה הזו באחת מהרצאותיה ומצאה לה שני טעמים.
ראשית, כך ציינה, השורדים הגיעו מחברה שבה האיפוק והשקט בהתמודדות עם קשיים היו ערך בפני עצמו ונחשבו להתנהגות מכובדת.
שנית, כך הוסיפה גלי, השורדים לא רצו לעסוק בעבר. הם היו נחושים לבנות את העתיד, להקים משפחות ולבנות חוף מבטחים לעם היהודי. הם ראו במדינה, בילדים ובנכדים שהעמידו, את ההישג הגדול ביותר שלהם.
אני סבורה שלשני הטעמים הללו שהציגה גלי כהסבר לשתיקת השורדים, ניתן להוסיף טעם שלישי והוא חווית ההשתקה שחוו השורדים בשל היחס של היישוב הוותיק בארץ כלפיהם.
ה”צברים”, חייבים להודות על האמת, התייחסו אל השורדים ואל מִנהגיהם ואורחותיהם לעיתים קרובות בהתנשאות לא מבוטלת. בשל פערי שפה, תרבות והשכלה, היחס אליהם היה כאל גלותיים שאינם מעורים דיים ב”ישראליּות”.
ההתייחסות הבעייתית הזו של היישוב הוותיק מהווה בעיניי אף היא אחת הסיבות לתופעת השתיקה של השורדים.
את תופעת השתיקה אני מכירה מקרוב, מהבית.
אמי, יהודית סטרולוביץ’ לבית הולינגר, נולדה בשנת 1933 בסטרוז’ניץ שבבוקובינה. היא הספיקה לסיים כיתה א’ בלבד בטרם גורשה עם משפחתה למחנה העבודה בֶרשאד שבטרנסניסטריה.
לברשאד הגיעה אמי עם הוריה ואחִיה ועם סבה וסבתה מצד אמּה.
הסבים נפטרו סמוך לאחר הגעתם למחנה. לאורך המסע הרגלי לטרנסניסטריה בחורף של שנת1941 ולאחר מכן בברשאד, נצרבו בנפשה הרכה של אמי מראות וחוויות זוועה של מוות, מחלות, רעב, קור, סבל והשפלה.
אחרי המלחמה עלתה אמי ארצה עם הוריה ואחִיה. הם הקימו בית בשכונת נווה עמל בהרצליה שהייתה שכונה של פועלים, שקיבצה לתוכה עולים מכל קצות תבל.
סבי וסבתי המנוחים וכך גם אמי בחרו לשתוק ולא לדבר על טרנסניסטריה, ולמרות זאת טרנסניסטריה הייתה נוכחת בביתנו כל העת.
היא הייתה הזרם התת-קרקעי שליווה את חיי היומיום שלי והתבטא, בעיקר בחרדות ובצורך לגונן עליי יתר על המידה.
לפני כעשור, כשהגיעה לגיל שמונים, החליטה אמי לשבור את קשר השתיקה וסיפרה לי את סיפור טרנסניסטריה שלה.
בעקבות התפנית הזו והנכונות של אמי לשתף אותי בחוויותיה, הצטרפנו בשנת 2012 למסע אל בוקובינה בהדרכתו של דן מריאן, אף הוא יליד סטרוז’ניץ.
היה זה מסע מרתק, מטלטל וחשוב אשר במהלכו הגענו גם לברשאד, ונוכחנו לתדהמתנו כי הזמן כאילו עמד בה מלכת.
ועוד על תופעת השתיקה:
אחת הקבוצות של שורדי השואה היא קבוצת גיוס חוץ לארץ – הגח”לניקים, או כפי שלעתים כונו בשמץ של זלזול “גחלייצים”.
היחידה הזו מנתה כ – 20,000 לוחמים – רבע מהם היו עולים מרומניה, ורבים מהם נפלו בקרבות מלחמת העצמאות.
אין גיזרה ואין חזית שבה לוחמי הגח”ל לא נטלו חלק: הם נמנו עם פורצי המצור על ירושלים, עם משחררי חיפה, עם לוחמי הגליל המערבי והמזרחי ועם הגדודים בדרום עד לכיבוש אילת.
מספר הנופלים בקֵרב ניצולי השואה היה כמעט כפול משאר הלוחמים.
רובם נשלחו ליחידות הלוחמות בשל היעדר ידע של השפה העברית כי ליחידות שירותים כמו אפסנאות צריך היה לדעת עברית. הרובה, לעומת זאת, מבין גם יידיש, גם פולנית וגם רומנית.
בנאום שנשא אריאל שרון ז”ל, מי שהיה מפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות בטקס אזכרה שהתקיים בלטרון בשנת 2005 , הוא הקדיש חלק ניכר מדבריו ללוחמי הגח”ל, וסיפר כי “בזמן המלחמה, בעת ההמתנה של מחלקתו במטע זיתים ליד חולדה, הגיעה לפתע שיירה של משאיות ובה, כדבריו: מגויסים חדשים, זרים למראה, חיוורים במקצת, סוודרים חסרי שרוולים, מכנסיים אפורים, חולצת פסים. בליל של שפות. שמות כמו: הרשל, ויאז’ק, יאנם, ויאטק, פיטר ויונז’י, נזרקו לאוויר.
כל- כך לא השתלבו בזית, בסלע, בקרקע המצהיבה.
הם הגיעו אלינו ממחנות המוות באירופה, עברו גבולות חסומים, אוניות מעפילים ושוב למחנות הסגר, הפעם בריטיים בקפריסין ומשם באוניות היישר לחזית. הסתכלתי בהם. הם התפשטו. גווים לבנים. ניסו להתאים מדים, נאבקו ברצועות החגור בסיוע המפקדים שזה עתה פגשו. הכל בשקט. משלימים עם הגורל. איש מהם לא זעק לפתע – תנו לנו לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראות שעברנו. כאילו הבינו שזה עוד קרב אחרון על הקיום היהודי. …
אלה היו אנשי הגח”ל … שירים לא שרו להם. סביב המדורה לא דיברו בהם. לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עימו חוויות. לא היה להם בית. אנשים מעולם אחר, עם חוויות שאנחנו לא חווינו. צעירים כמונו ומבוגרים מאתנו באלף שנים”. (סוף ציטוט).
אריאל שרון הבין, במרחק השנים, עד כמה כואבת הייתה שתיקתם של לוחמי הגח”ל, ועד כמה גדולה הייתה תרומתם לתקומת העם היהודי בארצו.
הוא הבין כמה רבות הן מניות היסוד שיש ללוחמים האלה ולשורדים כולם בבניינה ובעיצוב דמותה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.
ככל שחולפות השנים, ושורדי השואה שחיים בינינו הולכים ומתמעטים, כך גוברת בעיניי החובה המוטלת עלינו, בני הדור השני והשלישי, לחקור, לזכור ולשמר את זיכרון השואה, על מנת שהפרק האפל הזה בתולדות האנושות והשבר הזה בדברי ימי העם היהודי, יסופר ויועבר מדור לדור בבחינת “והגדת לבנך”.
זאת, על מנת שהפרק הזה לעולם לא יישכח ועל מנת שאולי בזכות הזיכרון, מעשים כאלה לא יישנו עוד.
הגב’ אסתר חיות – נשיאת בית המשפט העליון
(צילום: חנוך גריזיצקי)
זו החובה בשמה אני ניצבת כאן היום, לזכור וללמוד.
זו חובה המוטלת בעיניי על כל בן אנוש, אך בראש ובראשונה היא מוטלת עלינו – בני העם היהודי, ואזרחיה של מדינת ישראל הריבונית.
לנו – בנות ובני הדור השני והשלישי לשואה – יש תפקיד בעולם ויש לנו חובה.
לא רק לשמר את הזיכרון לאשר עשה לנו עמלק הנאצי, אלא גם להגשים את מה שנגזל מבני עמנו ומבני המשפחה שלנו. לחיות חיים שיש להם משמעות ולתרום להקמת חברה טובה, שומרת חוק וצודקת בישראל, תוך הגנה על ערכי יסוד דמוקרטיים המכבדים כל אדם באשר הוא אדם.
תודה רבה.
(** הגב’ אסתר חיות – נשיאת ביהמ”ש העליון – נשאה נאום זה בעצרת השנתית ה – 7 במספר לציון שואת יהדות רומניה שהתקיימה ב’יד ושם’ בשיתוף פעולה מלא ב – 12.07.22)
