מאת: פרופ’ ורד טוהר, המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר אילן
ספרות אינה היסטוריה, והיסטוריה אינה ספרות, ובכל זאת הן נידונות לחיות זו לצד זו, כמו שתי אחיות חורגות שמקיימות קשר מורכב של קירבה וריחוק.
שתיהן עוסקות בסיפור, אך כל אחת מספרת אותו מתוך נאמנות אחרת: ההיסטוריה רואה עצמה מחוייבת לאמת העובדתית, לסדר הכרונולוגי, לדיוק המסמך, הספרות רואה עצמה מחוייבת לדמיון, לרגש, לאפשרות לחרוג מן המציאות כדי לגעת באמת עמוקה יותר. כאן נולד הפרדוקס: ההיסטוריה מבקשת להקפיא את הזמן, להעמיד אותו על תילו, ואילו הספרות מבקשת להמיס אותו, להעניק לו חיים חדשים.
הן ההיסטוריה והן הספרות מתחרות על הזיכרון הקולקטיבי: מי תעצב את האופן שבו נבין את העבר? מי תעניק לו משמעות? הספרות מקנאה ביכולת ההיסטוריה להיתלות בעובדות, להישען על מסמכים, להציג סמכות; ההיסטוריה מקנאה בכוח הספרות לגעת בלב, להחיות דמויות, להעניק קול למי שהושתקו. לפעמים הן אויבות, כשהספרות מערערת על “האמת” ההיסטורית, כשהיא ממציאה פרטים, כשהיא חודרת למקומות שהמסמך הרשמי לא העז להיכנס אליהם. ולפעמים הן שותפות, כשההיסטוריה מבינה שאין די בעובדות כדי לספר סיפור, וכשהספרות מבינה שאין די בדמיון כדי לבנות עולם בעל ממשות.
אולי הפתרון טמון בהכרה שהאמת אינה מונוליטית: היא מורכבת משכבות, מהצטלבות של עובדות ופרשנויות, של מסמכים ודמיונות. הספרות וההיסטוריה אינן אויבות אלא שתי דרכים שונות להאיר את אותו מרחב אנושי. האחת באור קר של דיוק, השנייה באור חם של רגש. יחד הן יוצרות את המרחב שבו אנו חיים את העבר, מפרשים אותו, ומעניקים לו משמעות מחודשת בכל דור ודור.
תרגום הספר “רשימת האמהות” מאת גלי מיר תיבון מעברית לרומנית מהווה אירוע תרבותי והיסטורי בעל חשיבות יוצאת דופן. מדובר בציון דרך משמעותי ביחסי ישראל ורומניה ובאבן יסוד בהנחלת זיכרון השואה לעם הרומני. עצם הבחירה לתרגם את הרומן לשפה הרומנית אינה רק פעולה ספרותית, אלא גם מהלך ערכי שמטרתו לחשוף בפני הציבור הרומני פרק אפל ומורכב בהיסטוריה שלו, פרק שלא זכה עד כה להכרה רחבה.
ד”ר מיר תיבון היא חוקרת והיסטוריונית, אשר כתבה את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת תל אביב בהנחייתו של פרופ’ רפי ואגו. מחקרה התמקד בהנהגה היהודית ברומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובמסגרתו היא חשפה מאות מסמכים נדירים המעידים על פשעי הרומנים כלפי היהודים, לצד התנהגותם השנויה במחלוקת של ראשי ההנהגה היהודית באזורים שגורשו לטרנסניסטריה – מולדובה, בסרביה ובוקובינה. המחקר כלל עיון במסמכים רשמיים של הצבא הרומני, תיעוד פנימי של הקהילה היהודית, עדויות של ניצולי טרנסניסטריה שנאספו מיד לאחר המלחמה, וכן פרוטוקולים של המשפט שבו עמדו ראשי הקהילה לדין עם תום המלחמה, כולל פירוט עונשי המאסר שהוטלו עליהם. מדובר במחקר מקיף וראשון מסוגו, אשר פתח צוהר להבנת המורכבות האנושית והפוליטית של התקופה.
המחקר האקדמי הזה עובד על ידי מיר תיבון לרומן היסטורי רחב יריעה, אשר זכה להכרה ולהדים רבים בישראל לאחר פרסומו. המעבר ממחקר מדעי ליצירה ספרותית איפשר לה להנגיש את הסיפור לקהל הרחב, לא רק לחוקרים ולמתעניינים בהיסטוריה. הרומן מאפשר לקוראים: הציבור הישראלי, הקהילה הרומנית בישראל וצאצאיהם של ניצולי שואת טרנסניסטריה, להיחשף, לעיתים לראשונה, לתיאור ספרותי מקיף של הזוועות שהתרחשו במחנות המוות בטרנסניסטריה בשנים 1942 עד 1944. הבחירה בצורה ספרותית מעניקה ממד רגשי עמוק, כזה שמחקר אקדמי יבש אינו יכול להציע.
כתיבה ספרותית, בניגוד למחקר היסטורי, יוצרת חיבור רגשי בין הקורא לדמויות. גם כאשר הדמויות בדויות, מטעמי צנעת הפרט, הן מייצגות מציאות אנושית אמיתית ומורכבת. הרומן מעורר רגשות עזים של אמפתיה, כאב, התרגשות וסקרנות, ובכך הוא נטמע בזיכרון הקולקטיבי ומשפיע על האופן שבו האירועים יונחלו לדורות הבאים. הרומן ההיסטורי אינו מסתפק בתיאור העובדות בלבד; הוא מציע גם מבט על מה שיכול היה להיות, מתמודד עם שאלות מוסריות ודילמות אנושיות, ומציג את המורכבות של חיי אדם במצבי קיצון.
עיקר הדגש ברומן “רשימת האמהות” הוא על שני אירועים היסטוריים מרכזיים שהתרחשו במהלך מלחמת העולם השנייה: הגירוש לטרנסניסטריה, ובתוכו הגירוש של האמהות והילדים למחנה פאצורה. מיר תיבון שמה זרקור על פרקים בהיסטוריה שלא היו ידועים לציבור הרחב, ובכך היא חושפת את מידת המעורבות של הצבא הרומני בשואת יהודי רומניה, את ההשפעות של מצבם הכלכלי והמשפחתי של יהודי צפון רומניה על גורלם, ואת היחס המפלה כלפי אמהות חד-הוריות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. לצד תיאור הקשיים והאכזריות, הרומן מדגיש את גבורתן של הנשים הללו, את תושייתן ואת מסירותן לילדיהן, גם בתנאים בלתי אפשריים.
הרומן בנוי ממספר עלילות המשתלבות זו בזו לכדי תמונה רחבה ומורכבת. מצד אחד, עלילת המשפט שבו נשפטו ראשי הקהילה היהודית לאחר המלחמה, ומן הצד האחר יומנים ומכתבים של נשים עלומות: סאלי, מרתה, ינטה, רלה ואחרות, המתארים בזמן אמת את מה שעובר עליהן במחנות. שני הז’אנרים הללו, לשון משפטית רשמית מול כתיבה אינטימית ורגשית, יוצרים יחד פסיפס ספרותי המעניק לקורא חוויה מלאה: מצד אחד פרספקטיבה היסטורית רחוקה, ומצד אחר קול אנושי קרוב ומוחשי. השילוב הזה מאפשר להבין לא רק את האירועים הגדולים, אלא גם את חיי היומיום והדילמות הקטנות של אנשים שנקלעו למצבים בלתי אפשריים.
בסופו של דבר, “רשימת האמהות” אינו רק רומן על זוועות השואה בטרנסניסטריה; הוא גם סיפור על אנושיות המתגלת בתוך משברים, על רגעי חסד קטנים המתקיימים לצד אכזריות בלתי נתפסת. הספר מעניק לקוראים הזדמנות להכיר את סיפור הקהילה היהודית ברומניה כפי שלא סופר מעולם, ומציב אותו במרכז השיח ההיסטורי והתרבותי.
