רווקה איננה עוברת לגור עם החבר שלה, כי ההורים שלה לא מרשים לה.
*
נשואה איננה עוברת לגור עם החבר שלה, כי עורכי הדין לא מרשים לה.
*
אלמנה איננה עוברת לגור עם החבר שלה, כי הילדים לא מרשים לה.
המצב מחמיר מבחינת הילדים כאשר מדובר באבא האלמן שרוצה לעבור לגור עם החברה שלו, שהרי לילדים ידוע כי לגברים יש רק דבר אחד בראש….
במקרה זה, הילדים בהיסטריה ורואים כל קשר בין האבא האלמן, לבין אישה אחרת כסכנה מוחשית לירושה שלהם, בבחינת – “מצא אישה – הלכה הירושה”.
עמדת הילדים כלפי זוגיותו של האבא האלמן עם אישה אחרת היא דו – ערכית:
מצד אחד – כלפי חוץ הם יחזרו ויטענו שוב ושוב: “לא טוב שאבא יישאר לבד, הלוואי שימצא חברה”.
מצד שני – כאשר, האבא האלמן מוצא סוף, סוף, חברה מתחילות התהיות של הילדים: “בשביל מה היא צריכה אותו? היא בטח רוצה רק את הכסף שלו.
פתאום, אבא מתנהג כמו ילד מאוהב בן 17. אם כבר יש לו חברה – למה הוא צריך לגור איתה? שייפגשו מידי פעם לקפה, או ברידג'”.
החרדה והאימה של הילדים מחמירות כאשר האבא האלמן מכניס הביתה מטפלת זרה. משום מה, לטפלות הזרות יש בישראל קונוטציה מיוחדת ביחס לאלמנים. בעיני הילדים אישה זרה שעוברת לגור עם האבא שלהם – זה סוף העולם: הם בטוחים, ללא צל של ספק, שהלכה להם הירושה לטובת ילדיה של האישה הזרה, שחיים בחו”ל בחוסר כל.
ברגעי חרדה אלה של הילדים, הם מנסים למצוא פתרון קונסטרוקטיבי.
אחד הפתרונות הוא – למצוא לאבא בת זוג אלמנה בגילו ובמעמדו.
פתרון זה עדיף בעיני הילדים מפני שהם סומכים על ילדיה של בת הזוג האלמנה שלא יסכימו שאמם תעבור להתגורר עם האבא.
חוץ מזה – אם לאבא תהיה בת זוג בגילו, יש סיכוי סטטיסטי שהיא תמות לפניו.
כאשר האבא מסרב להצעה הקונסטרוקטיבית בדבר מציאת בת זוג שנולדה במלחמת העולם הראשונה, עולה על הפרק אפשרות נוספת והיא – להעביר את אבא לבית אבות.
אך גם בית האבות איננו פתרון אידיאלי, כי ראשית – בית האבות עולה כסף וזה על חשבון הירושה של הילדים ושנית – גם בבית אבות יש נשים; אדרבא – בבית אבות כמעט שאין אבות, אלא רק אמהות, ומי יבטיח שאבא לא ימצא שם בת זוג?! וגרוע מזה – בבית האבות יש גם מטפלות זרות, רחמנא לצלן…
בשלב זה הילדים רצים לעורכי דין כדי לבדוק איך אפשר למנוע פיתויו הסקסואלי של האבא האלמן וניצול תמימותו, על התוצאות הממוניות – רכושיות הכרוכות בכך, או במילים אחרות – איך אפשר להציל את הירושה של הילדים.
על פי עצת עורכי הדין, מתחילים הילדים לאסוף ראיות שיעידו שהאבא לא שפוי.
כמובן, שהראיה המשכנעת ביותר, מבחינת הילדים, לאי שפיותו של אבא היא – שאדם שפוי לא יעדיף אישה זרה, על פני הילדים שלו, שדואגים לו כל כך.
עצה משפטית נוספת, שהילדים יקבלו, היא להדק את הקשר עם האבא.
או אז, מתחילים הילדים לבקר את אביהם, מידי יום. לפתע, נוצר בשטח מצב מוזר: הילדים שבעבר ביקרו את אבא, פעם בשבועיים, לעשר דקות מקסימום, מתנחלים בביתו של האבא, מידי יום ביומו, לפי תורנות מוסכמת ביניהם, במטרה למצוא רמז כלשהו על כוונותיה הזדוניות של האישה הזרה להשתלט על הירושה של אבא.
די שהאבא יאמר לאחד מילדיו, באחד הביקורים של הילד, שהוא עייף ורצונו ללכת לישון, כדי שהילד יסיק מייד שהאבא מדבר מגרונה של האישה הזרה המרשעת, המנסה לבודד את האבא ולהפריד בינו לבין ילדיו, שדואגים לו.
אם כל פעולות המנע של הילדים לא משכנעות את האבא האלמן “לפתוח עיניים” ולהבין את כוונותיה האמיתיות של האישה הזרה לעשוק אותו, מגיע נשק יום הדין של הילדים: “או היא – או אנחנו”.
אם האבא נפרד מהאישה הזרה – חוזר הגלגל אחורה: האבא נשאר לבד והילדים חוזרים לפזמון הישן: “הלוואי שלאבא תהיה חברה…”
מסקנה – לא אלמן ישראל… יש לו ילדים….
