את יום העצמאות הראשון בישראל, חגגה משפחתי על הרחבה שמול בית ההסתדרות, בקריית ים ב’.
מיד לאחר צאת יום הזיכרון, לבשו בני משפחתי את מיטב מחלצותיהם: אמא לבשה את השמלה – בה השתמשה דודה סוזי רק שלוש פעמים לפני שהעבירה אותה במתנה לאמא; אבא לבש חולצה מכופתרת ועניבה ואילו אחותי ואני לבשנו את הבגדים המהודרים – בהם התהדרנו עת חגגנו בבוקרסט 8 חודשים קודם לכן, את חגיגות ה-23 לאוגוסט, יום שחרור רומניה מהגרמנים.
בהגיענו לרחבת בית ההסתדרות, החלה קבוצת ילדים להתיז מים על אבא, באמצעות אקדחי מים, וקבוצה אחרת החלה לדפוק על ראשה של אמא עם פטישי פלסטיק.
בעוד אבא ממלמל מלמולים על פוגרומים וקוזאקים, עלה לבמה מנחה הערב, שהזמין אל הבמה את מקהלת בית הספר שלי, בניצוחה של המורה למלאכה.
מסתבר, שהמורה למוסיקה בבית ספרנו לא הסכים לנצח על מקהלה שמעולם לא ערכה חזרות, ובנסיבות אלה, הטיל מנהל בית הספר את מלאכת הניצוח בידי המורה למלאכה, שהתברך בשתי תכונות הכרחיות בנסיבות העניין: ראשית – הוא לא הבין במוסיקה ושנית – הוא היה כבד שמיעה בשל שרותו בתותחנים.
בשל שתי תכונותיו אלה, הסכים המורה למלאכה לנצח על המקהלה.
לרשות המקהלה עמד על הבמה מיקרופון אחד, בלבד – אותו חטף ילד שנדחף לשורה הראשונה של המקהלה ולמרבה הצער, כל הנוכחים, שמעו, במהלך הופעת המקהלה אך ורק את שירתו של הילד הזייפן הנ”ל, שהשתלט על המיקרופון. את שאר חברי המקהלה לא שמעו כלל.
בשלב זה לחש לי אבא: “יש רק דבר חיובי אחד בהופעת המקהלה”:
“מה?” – שאלתי.
“שיותר גרוע לא יכול להיות” – השיב אבא.
בתום הופעת היחיד של הילד הזייפן עם המקהלה הדוממת, שזכתה למחיאות כפיים סוערות מטעם הורי הילד הזייפן הנ”ל, הודיע מנחה הערב בהתרגשות רבה, שעל הבמה עומד להופיע אומן, שהגיע במיוחד לקריית ים מתל-אביב.
בגופי עברה צמרמורת, שהרי לא כל יום מגיע אומן מתל אביב לקריית ים… ועוד ביום העצמאות….
בעודי מתרגש מגודל המעמד, עלה לבמה נגן חלילית שהחל לנגן מנואט של מוצארט.
לפתע, נשמעו רעשים מכיוון הבמה. אבא אמר, בקול חרישי, שהרעשים האלה הם של מוצארט, אשר מתהפך בקבר לנוכח נגינתו של האומן מתל-אביב.
לאחר שתי נעימות נוספות של החלילן, לחש לי אבא, שכנראה, האומן מתל-אביב, לא הגיע לקריית ים מרצונו, אלא, שגירשו אותו מתל-אביב ואם הוא ימשיך לנגן, הוא גם יהיה אומן בינלאומי, כי יגרשו אותו גם מהארץ.
לאחר שהחלילן חילל בחלילו את זכרו של מוצארט, פצחו החוגגים בריקודי הורה סוערים.
נחילי הרוקדים, על מעגליהם, סחבו וגררו איתם בכוח פיזי מתון את כל הנוכחים.
לפתע, הבחנתי שאבי, בעל הפלטפוס והיבלות בכף הרגל, נגרר, בעל כורחו, אל מעגלי הרוקדים, כשארשת של קטסטרופה על פניו.
אמי שחרפה נפשה, כדי להציל את אבי מקלגסי ההורה, קפצה אל מעגל הרוקדים כדי להציל את אבא, אך גם היא נגררה אל מעגלי הרוקדים, וכך רקדו הורי באימה ופחד – “ושאבתם מים בששון”, בלי ששון, אבל עם הרבה מים שהתיזו על אבא עם אקדחי המים.
בסוף הריקוד, נראה אבא, כאילו זה עתה משו אותו מהדמבוביצה (DAMBOVITA – הנהר שחוצה את בוקרסט).
למחרת התלאות של החגיגות, קמנו אחוזי פחד ואימה לנוכח תמרות העשן והפיח, שהתעמרו בחוץ.
אבי שוב החל למלמל מלמולים על פוגרומים וקוזאקים, אך חיש מהר, הסתבר לנו, שהעשן בחוץ נובע מהמנגלים של החוגגים, בגינה ממול.
בטרם נחנקנו מהעשן, אטמנו את כל החלונות והפתחים וכך, כ-25 שנה לפני מלחמת המפרץ הראשונה, כבר התוודענו ל”חדר האטום”.
מאחר ולא הייתה לנו תעסוקה בחדר האטום, הדלקנו את הרדיו – אותו קבלנו במתנה מדוד ארתור, אשר אף שילם את שכרם של שני סבלים חסונים שהעלו את הרדיו הענק לדירתנו. (קומה ג’ בלי מעלית).
אגב, רק בכיתה ט’ הגעתי לגובה של הרדיו.
בתום חגיגות יום העצמאות הראשון שלי בישראל בחדר האטום, חשבתי לעצמי, כי סבלי וסבל משפחתי בחגיגות הללו משתלב ומסמל את מכאובי תקומת ישראל וראשית התאקלמנו בארץ.
בבניין הארץ ננוחם!!
