קהילת רומאן – הקהילה בשואה

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ועל יסוד ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (ריבנטרופ-מולוטוב) מאוגוסט 1939, סיפחה ברה”מ ביוני 1940 את בסרביה וצפון-בוקובינה (חבלים במזרח ובצפון-מזרח רומניה).
בימי נסיגת הרומנים מאזורים אלה היו התפרצויות אנטישמיות, במיוחד ביחידות הצבאיות. ברומאן הורה קצין רומני לירות בכמה חיילים יהודים ביחידתו בגלל מוצאם.

בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה (שהיתה אז בת ברית של גרמניה הנאצית) הגנרל אנטונסקו, ועד ינואר 1941 הייתה ממשלתו מורכבת ברובה מאנשי “משמר הברזל”.
המפקד המקומי של אנשי “משמר הברזל” היה קומיסאר לרומניזציה במפעלי התעשייה של ראש קהילת רומאן, ברטהולד רורליך.
הקשרים האישיים שנוצרו השפיעו לטובה על גורל יהודי רומאן, ובפקודתו נמנעה מיהודי רומאן האלימות שאפיינה את התקופה הזאת במקומות אחרים.

ב- 1940 הוצאו התלמידים והמורים היהודים מבתי הספר הממלכתיים. בניין בית הספר היהודי לבנים הוחרם, הלימודים התקיימו באחד מבתי הכנסת וארכיון בית הספר הועבר למרתף בית הכנסת.
בית הספר לבנות הועבר גם כן לבית כנסת, ובבניינו הוקם בית הספר התיכון המעורב לקליטת התלמידים שהוצאו מהתיכון הממלכתי.
בסגל ההוראה נקלטו גם בעלי מקצועות חופשיים שסולקו ממשרותיהם. ביוזמת הרב פרנקל, שהיה גם מורה ליהדות, ערך בית הספר התיכון תפילות בציבור בשבת ובמועדים; המקהלה והחזנים היו מבין התלמידים. בחגיגות בית הספר השתתפו כל יהודי העיר.

בינואר 1941 הוחרם בית החולים היהודי והחולים פונו.
כתחליף הותקנה מרפאה בבניין אחר.
על דלת חדרו של נשיא אגודת הרופאים המקומי היה שלט: “לכלבים וליהודים אין מקום בבית החולים!”
גם מבחינה כלכלית נפגעו היהודים. מבין 244 פקידים נותרו 158 ללא משרות, ומתוך 281 סוחרים ותעשיינים הורחקו 250 ממפעליהם.
הוקמו שני בתי תמחוי לעניים ואחד לתלמידים מחוסרי אמצעים.

אחרי המתקפה הגרמנית על ברה”מ, הגיעו לרומאן ב- 22 ביוני 1941 800 פליטים, שגורשו מהעיירות ומהכפרים הסמוכים.
הראשונים הגיעו בחוסר כל. הפליטים נקלטו על ידי הקהילה ואוכסנו בבתי כנסת ובבתים פרטיים. בית התמחוי שנפתח למענם סיפק ארוחות ל-600 אנשים. בית האבות שופץ וקלט פליטים קשישים.

במסגרת עבודת הכפייה שהוטלה על יהודי רומניה הועסקו גם יהודי רומאן והפליטים שבתוכם. תחילה עבדו בעיר ובסביבה אך כעבור זמן מה נשלחו לחבלים אחרים וגם לטרנסניסטריה.
טכנאים ובעלי מלאכה נשלחו ליחידות צבאיות.
הקהילה תמכה במשפחות עובדי הכפייה במזון ובביגוד.

16  מנהיגים יהודים נכלאו כבני ערובה והוחזקו כשלושה חדשים בבית הכנסת המרכזי.
למעלה ממאה יהודים גורשו לטרנסניסטריה באשמת התחמקות מעבודת כפייה ובאשמת קומוניזם. משך כל תקופת הגירוש שמרה הקהילה על קשר איתם בעזרת מכתבים ומשלוחי מזון, ביגוד וכסף. מלבד אחד חזרו כולם בשנים 1943 ו- 1944.

ב- 2 ביולי 1941 עצרה ברומאן, בדרכה לקלראש, “רכבת המוות”, מהעיר יאשי, שבה היו קורבנות הפוגרום שהתחולל שם ב- 29 ביוני.
למרות התנגדות הרשויות המקומיות ומפקד המסע, הצליחה יו”רית הצלב האדום המקומי – ויוריקה אגאריצ’י, בעזרת קצין מקומי, לפתוח את דלתות הקרונות – בתוכם היו כבר 53 מתים.
האנשים הורדו למשך הלילה, ניתנו להם מים, הם נשלחו לבית מרחץ והקהילה נתנה להם מזון וביגוד.
בעקבות פעולה זאת פוטרה אגאריצ’י מתפקידה. בטקס שנערך ב”יד ושם” בירושלים ב- 1983 הוענק לה, אחרי מותה, תואר “חסידת אומות העולם”.

שורה של גזרות פקדה את יהודי רומאן אחרי פרוץ המלחמה נגד ברה”מ. ב- 25 באוגוסט 1941 צוו על ענידת הטלאי הצהוב, הוקם שוק נפרד ליהודים בפרברי העיר, נאסרה היציאה לרחוב מ – 20.00 בערב עד 06.00 בבוקר, 12 יהודים נאסרו כדי לסחוט סכום כסף גדול מהקהילה, ועל הפעולה הזאת זכה מפקד המשטרה לשבחי המדינה.

הכספים וה”תרומות” בבגדים, בלבנים וברהיטים ל”מועצת החסות” (ועד לסיוע סוציאלי בראשות אשת רודן רומניה) שנכפו על כל יהודי רומניה, זירזו והגבירו את ההתרוששות.
קשריו של לאו רורליך, מפעילי הקהילה, עם קצין גבוה ביאשי הקלו ברומאן על החרמות הרכוש של המשטרה והצבא.
באביב 1943 דאגה הקהילה לקליטת 130 יתומים, שהוחזרו מטרנסניסטריה, ולהעברתם לבוקרשט.

באביב 1944, עם התקדמות חזית המלחמה, שכרה הקהילה משאיות גרמניות, העבירה לרומאן כ- 2,400 פליטים יהודים מאזורי הקרבות והשיגה עבורם רשיון שהייה. בעזרת הג’וינט נפתחו למענם בתי תמחוי. הקהילה שמרה על קשר וסייעה לאנשיה בפלוגות העבודה שהוקמו במאי 1944, הפלוגות הועמדו לרשות הצבא ועסקו בעבודה מפרכת שנמשכה עד כניעת רומניה לבנות הברית באוגוסט 1944.
באותה שנה נקלטו ברומאן פליטים ממגורשי טרנסניסטריה שמוצאם היה מאיזורים שחזרו לשלטון הסובייטי.

לאחר המלחמה נקלטו ברומאן פליטים רבים ומספר היהודים בעיר הגיע בשנת 1947 ל- 7,900 נפשות.

(** מקור: בית התפוצות)