קהילת צ’רנוביץ – הקהילה בשואה

לפני המלחמה
בין שתי מלחמות העולם חיו בצ’רנוביץ כ-45,000 יהודים – כ-40 אחוזים מתושביה. הם התפרנסו ממסחר, מלאכה ותעשייה, והיו בהם בעלי מקצועות חופשיים, בעלי בתי חרושת לטקסטיל ולגומי וכן יבואנים, יצואנים ובנקאים. כל מנהלי הבנקים בעיר, להוציא אחד, היו יהודים. יהודי צ’רנוביץ הסתייעו בבנק יהודי בתמיכת הג’וניט ונעזרו גם בשני קואופרטיבים למתן אשראי, באיגודים מקצועיים, בקופת גמ”ח ובארגון עזרה סוציאלית שניהלה הקהילה. עם מוסדות הסעד של הקהילה היהודית בעיר נמנו גם בית חולים ובו 120 מיטות, בית תמחוי, בתי יתומים, בתי זקנים ועוד מוסדות צדקה אחרים. בתמיכת ארגוני סיוע מארצות-הברית כמו הג’וינט ו”בני ברית” הוקם בעיר גם בית יולדות. בעיר פעלו מסעדה ומעונות לסטודנטים יהודים, ומעון יום סיפק ארוחות לילדים יהודים עניים. צ’רנוביץ כונתה בפי היהודים “העיר של 200 המוסדות”.
מיד עם תחילת השלטון הרומני בעיר, בעקבות הרחקתם של הילדים היהודים מבתי הספר הגרמניים שבהם למדו רבים מהם, ובהתאם לסעיפי הסכם המיעוטים שנחתם לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקימו ממשלת רומניה והקהילה היהודית רשת בתי ספר ליהודים. ואולם בשנות השלושים נסגרו בתי הספר היהודיים, והתלמידים למדו בבתי ספר תיכוניים כלליים שלימדו בהם גם עברית. בעיר היו גם תלמוד תורה וישיבה. באוניברסיטה של צ’רנוביץ למדו סטודנטים יהודים רבים. אגודות תרבות הפיצו את היידיש ואת העברית והקימו מוסדות חינוך. ארגון “שפה ברורה” ייסד שלושה גני ילדים ובית ספר יסודי שהעברית הייתה שפת ההוראה בהם וכן סמינר למורים וקורסי ערב ללימוד עברית. הוקמו גם מוסדות להפצת היידיש. התקיימו קורסי ערב ביידיש. ארגון אורט הפעיל שני בתי ספר מקצועיים ששפת ההוראה בהם הייתה יידיש, ומפלגת הבונד הקימה שני בתי ספר מקצועיים נוספים למלאכה, גם הם ביידיש. בצ’רנוביץ יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים בגרמנית, ביידיש ובעברית. אחד מארגוני היידיש הפעיל ספרייה, מועדון פועלים, תזמורת, מועדון ספורט, להקת דרמה ומקהלה.
בעיר פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות ורבים מבוגריהן עלו לארץ-ישראל. כמו כן פעלו בה מפלגה ציונית ארצית שמנהיגיה היו תושבי צ’רנוביץ, ארגונים של סטודנטים ציונים, ארגוני נשים ציוניות והבונד. אגודות הספורט מכב”י ובית”ר ארגנו פעילויות ספורט לבני הקהילה והפעילו מגרש ספורט.

בין שתי המלחמות היו יהודי צ’רנוביץ יעד להתקפות אנטישמיות. המוקד העיקרי היה באוניברסיטה, שהפכה לחממה להסתה ולתוקפנות נגד יהודים. אלה הגיעו לשיאן בשנת 1926, כשרצח סטודנט רומני סטודנט יהודי. ב-1937 אסרה ממשלת רומניה את פעילותו של “מארגנרויט” – הארגון להפצת היידיש של מפלגת הבונד – והחרימה את כל רכושו. סטודנטים יהודים גורשו מהאוניברסיטה.
בשנת 1939 החלו להגיע לצ’רנוביץ פליטים יהודים מפולין. צעירים ציונים וּועד יוצאי פולין בעיר עזרו לפליטים ואף הסדירו מקום מגורים לרבים מהם, אף שהסתכנו בעונש של עשר שנות מאסר.

הכיבוש הסובייטי
ביוני 1940 סופחה צ’רנוביץ לברית-המועצות. הסובייטים החרימו את כל דברי הערך שהיו בכספות הבנקים, סגרו את החנויות ואת בתי החרושת שהיו בבעלות פרטית, החרימו סחורות והלאימו את כל הרכוש הפרטי. בית היולדות הוסב לבית חולים צבאי. הסובייטים הקימו בעיר בתי ספר ששפת ההוראה בהם הייתה יידיש בלבד, ולא התירו כל פעילות חינוך ותרבות בעברית.
היהודים ניסו להסתיר את מעמדם הבורגני ואחדים מהם ביקשו לעבוד בשירות הציבורי. יהודים רבים שלא היו להם תעודות עבודה נעצרו בפשיטות לילה על בתיהם. ב-13 ביוני 1940 גורשו לסיביר כ-10,000 יהודים שבתעודות שהנפיקו להם ציינו הסובייטים את המספר 39 – שהעיד על בעליהן שהם מעשירי העיר, רבנים, פעילים ציוניים, פעילי בונד ועוד. עם המגורשים נמנו גם יהודים שנעצרו באקראי ויהודים שמחו על המעצרים. רבים מהמגורשים מתו בסיביר מקור ומרעב.
בימי השלטון הסובייטי התארגנו כ-50 בני נוער ציונים, ובהם חברי תנועות הנוער, לפעילות מחתרתית, וחברי השומר הצעיר יצרו קשר עם חברי התנועות באזורי פולין שסופחו לברית-המועצות. עם הפעילים במחתרת זו נמנו גם פליטים מכפרים בבסרביה ומבוקובינה שנשארו בשלטון רומניה. הם ניסו להוציא לאור כתב עת, אך הגירושים לסיביר שמו קץ לפעילות זו.
ככל הנראה, עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות, ב-22 ביוני 1941, פינו הסובייטים מזרחה אלפים מיהודי צ’רנוביץ וכנראה גם גייסו לצבא האדום כמה אלפי צעירים יהודים. הסובייטים נסוגו מצ’רנוביץ בין 23 ל-30 ביוני 1941.

הכיבוש הגרמני
הרומנים השתלטו על צ’רנוביץ ב-5 ביולי 1941. ב-6 ביולי הגיעו לעיר עוד יחידות צבא רומניות, ויחד עם תושבים מקומיים, בעיקר אוקראינים, ועם המשטרה הרומנית החלו במסע שוד של בתים ושל חנויות של יהודים ובמעשי אונס ורצח. באותו היום הגיע לצ’רנוביץ  איינזקומנדו 10B.
ב-30 ביולי 1941 (לפי מקור אחר ב-20 בו) הודיע המושל הרומני של בוקובינה על שורת גזרות: היהודים נדרשו לשאת על בגדיהם טלאי צהוב ולסמן את בתיהם במילה “יהודי”; עסקים של יהודים נסגרו; על היהודים נאסר להתקהל ברחובות בקבוצות של יותר משלושה אנשים, ושהותם ברשות הרבים הותרה רק בין השעות שש בבוקר לשמונה בערב; הספקת מזון ליהודים בשווקים הותרה רק בין תשע לאחת-עשרה וחצי בבוקר; הוטל קיצוב על לחם ליהודים. גברים ונשים יהודים שהיו במעצר נשלחו לעבודת כפייה בשירות צבא גרמניה וצבא רומניה. אחרים נחטפו מבתיהם בידי המשטרה הרומנית לאותה מטרה. יהודים אחדים שעבדו בשירות הצבא הגרמני נרצחו.
ב-1 באוגוסט 1941, כשעזב אייזנקומנדו 10B את העיר, הגיעה לצ’רנוביץ’ יחידה מיוחדת של 15 פקידים ו-15 אנשי ס”ס מאייזנגרופה D ולפי דיווחיה ירתה בבואה ב-682 יהודים. באותו החודש הורו הגרמנים למושל בוקובינה להקים גטו בעיר. ראש העיר דרש לדחות את ביצוע הגזרה ולשלוח ועדה לפולין כדי לבחון את ארגון הגטאות שם.
בעקבות מינויו של מושל חדש לבוקובינה, קורנליו קלוטסקו (Corneliu Calotescu), הוחמרו הגזרות שהוטלו על היהודים. רופאים יהודים הורשו לטפל ביהודים בלבד; בתי הספר היהודיים ובתי הכנסת נסגרו ונאסרה תפילה בציבור; נאסר על הבנקים ועל משרד הדואר לאפשר ליהודים לקבל כספים שהועברו אליהם ואף למשוך כספים מחשבונותיהם שלהם; תנועת היהודים ברחובות הוגבלה לשלוש שעות ביממה, בשעות הצהריים; בוטלה זכאותם של היהודים לתלושי מזון; והורחב גיוסם לעבודת הכפייה. חולים יהודים, ובהם חולי נפש, סולקו מבתי החולים הממשלתיים. העיתון הרומני המקומי הסית לגירושם של היהודים ופרסם שמות של יהודים שלא נשאו את הטלאי הצהוב או הפרו הגבלות אחרות שהוטלו עליהם. במסגרת החוקים והצווים שפורסמו בסוף אוגוסט ובספטמבר 1941 הוחרם רוב רכושם של היהודים ובכלל זה בתים, חנויות, בתי עסק ובתי חרושת. עד תחילת 1942 כבר הועבר חלק גדול מרכוש היהודים לידי הרומנים, אם באמצעות מכרזים אם על-ידי פקידים מושחתים שלקחו שוחד.
במועד מסוים בין אוגוסט לספטמבר 1941 הקים השלטון הרומני יודנרט בראשותו של ד”ר זיגיסמונד נויברגר.

הקמת הגטו וניהול החיים בו
בספטמבר 1941 הורה מושל בוקובינה לראש העיר להגיש תכנית להקמת גטו בצ’רנוביץ. בעיר היו אז בין 41,000 ל-46,000 יהודים. עד תחילת הגירושים, באוקטובר 1941, הגיעו לעיר יהודים נוספים, ומספרם עלה לכ-52,000 לפי אומדני הרומנים, או לכ-75,000 לפי אומדני היהודים. ב-10 באוקטובר 1941 הקיפו חיילי משמר רומנים את העיר כדי למנוע את יציאתם של יהודים. למחרת הודיע קלוטסקו לראש העירייה טראיאן פופוביצ’י (Traian Popovici) על ההחלטה לגרש את יהודי צ’רנוביץ לטרנסניסטריה ולרכזם בינתיים בגטו סגור עוד באותו הערב.
יותר מ-50,000 יהודים, רובם כבר חסרי כֹּל, נכלאו בגטו שהוקצו לו כמה רחובות צדדיים ובהם בתים דלים, לא מרוהטים. רבים נותרו ללא קורת גג ונאלצו ללון תחת כיפת השמים. בתחום הגטו נשארו נוצרים מעטים. החשמל לגטו נותק. הופסק כל מגע לצורכי מסחר עם כפריים נוצרים שנהגו לבוא העירה ולסחור עם היהודים המקומיים. צומצם קשר הדואר עם יהודים אחרים ברומניה, ועל הארגונים היהודיים נאסר לשלוח לגטו שליחים וסיוע כלשהו, גם לא תרופות.
בתוך ימים אחדים נבנתה סביב הגטו גדר בגובה כשלושה מטרים. ז’נדרמים מתוגברים בחיילי חי”ר רומנים סדירים סיירו מסביב לגטו. יהודים מעטים שקיבלו אישורי עבודה אצל מעבידים נוצרים נוצלו בידי מעבידיהם. עם כניסתם לגטו נדרשו יהודי צ’רנוביץ להעביר את כל כספם לבנק הלאומי של רומניה; מי שלא העביר את כספו כנדרש היה צפוי לעונש מוות. החולים הוצאו מבית החולים היהודי, ואחדים מהם מתו בהיעדר טיפול ראוי. יהודים רבים שלחו יד בנפשם, ובהם ד”ר לאו וייס, אחד מראשי הקהילה.
רומנים שמכרו ליהודי הגטו מזון בסחר חליפין ניצלו את מצוקתם והוציאו מהם כמעט את כל חפצי הערך שלהם. הגדר הגבילה מאוד את היקף המסחר. יהודים מעטים נשארו מחוץ לגטו, אם בהסכמה שבשתיקה של השלטונות ואם במחבוא שמצאו אצל שכניהם האוקראינים. כ-1,500 יהודים שהמירו את דתם לנצרות לא נדרשו לשאת את הטלאי הצהוב, אך כעבור זמן מה האשימו אותם שהמירו את דתם רק מן השפה ולחוץ ורבים מהם נעצרו.
יהודים נלקחו לעבודת כפייה. זמן מה אחר כך שולחו בחורים וגברים בני 60-16 למחנות עבודה ברחבי רומניה.

אקציות ושילוחים
ב-7 ביולי 1941 השתתפו מתנדבים אוקראינים שארגן איינזצקומנדו 10B בביזת רכושם של יהודים וברצח יהודים. חיילים גרמנים ורומנים עצרו כ-3,000 יהודים והחזיקו אותם בכמה אתרים בעיר. המשטרה הרומנית עצרה גם את פרנסי העדה. שחרורם של אלפי העצורים הותנה בתשלום כופר במזומנים או בחפצי ערך. הגרמנים ציוו על רב הקהילה, ד”ר אברהם מרק, להורות לקהילה לספק לצבא הגרמני 1,000 משאיות. באקציה הגדולה שבוצעה ב-8 ביולי 1941 רצחו הגרמנים בעזרת המשטרה הרומנית מאות יהודים. ב-9 ביולי נרצחו ליד הנהר פרוט (Prut) הרב מרק, שני חזנים, שמש בית הכנסת וקרוב ל-660 עצורים יהודים. מ-5 ביולי 1941 ועד סוף החודש נרצחו לפי הערכתו של ראש העיר פופוביצ’י כ-2,000 יהודים, ולפי הערכת הקהילה עצמה – 5,000. יהודים קברו את גופות הנרצחים בארבעה בורות בבית העלמין היהודי של העיר.
היחידה המיוחדת מדיוויזיה D שהגיעה לעיר ב-1 באוגוסט 1941 ירתה למוות באותו היום ב-682 יהודים; גופותיהם של הירויים התגוללו ברחובות ימים אחדים קודם שהובאו לקבורה.
ב-12 באוקטובר 1941 התכנסו נציגי הרשויות כדי להסדיר את הגירוש לטרנסניסטריה. פופוביצ’י התנגד לגירוש ודרש להוציא מרשימת המגורשים את בעלי המקצועות החופשיים – רופאים, מהנדסים ועורכי דין – וכן את הנכים והקצינים המשוחררים. המושל אישר להסיר מהרשימה 120-100 יהודים שעמדו בקריטריונים אלו. הוקמה ועדה כדי לקבוע את הקריטריונים לגירוש, ועל הקונסול הגרמני שהיה חבר בה הוטל לקבוע מי מיהודי העיר חיוניים לכלכלת הרייך ויורשו להישאר בצ’רנוביץ.
גירוש היהודים לטרנסניסטריה החל ב-15-13 באוקטובר 1941, וכ-2,000 יהודים גורשו מדי יום. עם המגורשים נמנו הרב פרידמן מבויאן (Boyan) והרב הגר (Hager). היהודים הועמסו על קרונות רכבת בלי מזון ובלי מים. רוב רכושם והחפצים שהביאו אתם הוחרמו. רובם איבדו במהלך הגירוש גם את בגדיהם, לרבות בגדים שהיו על גופם. מקצת המגורשים נשלחו למרקולשטי (Marculesti), אחרים לאטקי (Atachi). עשרות מהם, בעיקר תינוקות, חולים וזקנים, מתו בדרך בתוך קרונות הרכבת, ורבּים ששרדו מהנסיעה נספו או נרצחו במחנות, ביערות ובדרכים. אחרים שלחו יד בנפשם.
פופוביצ’י המשיך ללחוץ על ההנהגה הרומנית, וב-15 באוקטובר 1941 הצליח סוף סוף לשכנע את ראש הממשלה יון אנטונסקו (Ion Antonuescu) להסיר 20,000 יהודים מרשימת המגורשים. פופוביצ’י והיודנרט החלו מיד בהכנת הרשימות של בעלי המקצוע היהודים ובני משפחותיהם שיורשו להישאר. פופוביצ’י עצמו הוציא אלפי רישיונות, לעתים למשפחות שלמות; הוא גם הסתיר בביתו יהודים שנשקפה להם סכנת גירוש. מתווכים למיניהם שפיזרו הבטחות, לרוב ריקות, להשיג רישיונות עבודה ואישורים שיאפשרו ליהודים להישאר בגטו הוציאו במִרמה כספים ורכוש מיהודים מיואשים, ולא סיפקו דבר בתמורה.
ב-17 באוקטובר 1941 חודשו הגירושים ונמשכו שלושה שבועות ללא הפסקה. 1,500 היהודים הראשונים שולחו למרקולשטי שבבסרביה.
שוד רכושם של היהודים, הן בידי הרשויות הן בידי יחידים, נמשך בלי הפסקה. אף שנאסר על לא-יהודים להיכנס לגטו, נכנסו אליו רומנים רבים, גם מערים אחרות, והציעו לתושביו את שירותיהם למניעת הגירוש או לשמירה על נכסיהם תמורת כסף ורכוש. כפריים מכרו מזון לתושבי הגטו במחירים מופקעים. מפקד הבולשת הרומנית, קוז’וקרו (Cojocaru), הסגיר לידי הגרמנים 14 פליטים יהודים מפולין, והם גורשו ללובלין. 
ב-15 בנובמבר 1941 יצא טרנספורט היהודים האחרון מצ’רנוביץ לאטקי. מאות יהודים, כמחצית הטרנספורט, נורו על גדת הנהר דנייסטר. באותו היום ציווה אנטונסקו לעצור את הגירושים מצ’רנוביץ, הן מתוך היענות ללחץ הגרמנים שחששו שהמוני המגורשים יכבידו על הגרמנים באוקראינה והן משום שיהודים היו נחוצים לשיקומה של צ’רנוביץ. עד אז שולחו מן העיר לטרנסניסטריה 28,391 יהודים ונשארו בה כ-19,000.
בפברואר 1942 דרש מושל בוקובינה לחדש את גירושם של היהודים הלא-רצויים. ב-5 בפברואר 1942 התירה ממשלת רומניה לשלוח סיוע למגורשים היהודים בטרנסניסטריה, וקהילת צ’רנוביץ הקימה סניף של ועדת העזרה לצורך הגשת סיוע למגורשים מהעיר. נוצרו קשרים עם כל המקומות שיהודי צ’רנוביץ גורשו אליהם, ונערכו רשימות של החיים והנפטרים. באמצעות הבנק הלאומי של רומניה נשלחו למגורשים כספים ומכתבים.
במרס ובאפריל 1942 הורה אנטונסקו לגרש לטרנסניסטריה את היהודים שנשארו בצ’רנוביץ, וב-31 במאי 1942 החלו השלטונות לעצור אותם לקראת גירושם. תחילה הוצאו החולים מן המוסדות הרפואיים היהודיים ולאחר מכן נעצרו כל בעלי הרישיונות שהנפיק פופוביצ’י. על יתר היהודים נאסר לצאת מבתיהם.
הקהילה ציידה את המגורשים בכסף ובמזון. הם הוסעו ברכבות לאטקי ומשם לטרנסניסטריה. כ-2,000 בני אדם נשלחו למחצבה ונשארו בהסגר שמונה ימים. קצתם הועברו לקולחוז צ’טוורטינובקה (Cetvertinovca), ואילו החולים הושארו במחצבה. באוגוסט 1942 נמסרו מאות עובדי כפייה ליד הס.ס. והועברו ללדז’ין (Ladejin) שמעבר לנהר בוג.
ביוני 1942 פיטר המושל את ראש העיר פופוביצ’י, שסייע בחשאי ליהודים. ב-13 ביוני גורשו כ-200 זקנים וחולי רוח יהודים מצ’רנוביץ למחצבה שליד לדז’ין ונרצחו שם. ב-28 ביוני 1942 נתפסו ברחובות גם יהודים שנשאו רישיונות של המושל וגורשו. בסך הכל גורשו ביוני 1942 בין 4,500 ל-5,000 יהודים בשלוש אקציות; לא יותר מ-500 מהם, ובהם כ-100 ילדים, שרדו בטרנסניסטריה עד נובמבר 1943. בצ’רנוביץ נשארו כ-14,000 יהודים.
בעת הגירושים השתלטו רומנים על רכוש היהודים שנותר, על בתיהם ומפעליהם, ובכלל זה על 2,282 בתי עסק ו-245 מפעלי תעשייה. היהודים שנשארו בעיר הורשו לעבוד על-פי רישיונות מיוחדים. הם הסתפקו בשכר זעום, ובלבד שלא יגורשו. כדי להשיג מזון מכרו מרביתם את חפצי הערך שהצליחו להשאיר בידיהם אחרי מעשי הגזל, או שקיבלו סיוע מקרובי משפחה בבוקרשט. רק רופאים הורשו לעסוק במקצועם, אך הם הוגבלו לטיפול בחולים יהודים בלבד.

פעולות הצלה
מנהיגות הקהילה וההנהגה הציונית בצ’רנוביץ פנו למוסדות היהודיים בבוקרשט וקראו להם להתערב. דוח בלטינית שחיבר המורה ד”ר הרמן שטרנברג על מצבם הקשה של היהודים בבוקובינה ובטרנסניסטריה הועבר לאפיפיור.
באוקטובר התכנסה במחתרת ועידה ציונית. נוסדה קרן סיוע לציונים המגורשים בראשותו של ד”ר מנפרד רייפר (Manfred Reifer), ונוצר קשר עם הארגונים הציוניים בטרנסניסטריה. חברי תנועות הנוער הציוניות הצליחו ליצור קשר עם מנהיגי התנועות בבוקרשט. יצחק ארצי (הרציג) יצר קשר עם נתן שוולב (Schwalb), נציג תנועת  “החלוץ” ומנהל משרדי הסוכנות היהודית בז’נווה, וכן עם וניה פומרנץ באיסטנבול, ואלה העבירו כספים לטרנסניסטריה. כ-100 מחברי תנועות הנוער השתתפו בשיעורי עברית, במסיבות עונג שבת ובפעילויות אחרות. עם התקרבות הסובייטים אורגנה בריחה של צעירים ציונים רבים לבוקרשט. ועד יהודי בוקובינה בבוקרשט הצליח לשלוח כסף לצ’רנוביץ. בינואר 1943 הותר לשלוח חבילות, ומאז ואילך הועברו לשם פריטי ביגוד, לבנים ותרופות. באותה שנה שלחו יהודי צ’רנוביץ’ ויהודי בוקרשט לטרנסניסטריה 5,260 חבילות; היה עדיף לשלוח בגדים במקום כסף, כי היה אפשר לסחור בבגדים תמורת מזון. הוקמה קרן סיוע ליתומים והועברו אליהם חבילות. נאסף כסף ונשמר לצורך הקמת בית יתומים. בצ’רנוביץ הוקמו שני בתי תמחוי ויום-יום סיפקו בהם בלי תשלום מזון ל-3,000 בני אדם.
באוקטובר 1943 בוטלו חובת הטלאי הצהוב וההגבלות על חופש התנועה של היהודים ברחובות. בנובמבר 1943 חיו בצ’רנוביץ כ-15,000 יהודים. ב-24 בדצמבר 1943 נפגשו מנהיגי הקהילה עם נציגי הצלב האדום הבין-לאומי לאחר שביקרו בטרנסניסטריה ודיווחו להם על המצב בעיר למרות איומי השלטונות הרומניים.

בתחילת פברואר 1944 נסוגו הרומנים מצ’רנוביץ, והעיר נשארה בידי הגרמנים. הגסטפו קבע מועד לחיסול היהודים, אך הסובייטים נכנסו לצ’רנוביץ יום אחד קודם לכן. יהודים מכל אזורי הכיבוש הסובייטי נהרו לעיר. הגברים שהם גויסו לצבא האדום ורבים מהם נפלו בקרב.

ב-21 בספטמבר 1969 הכיר מוסד יד ושם בד”ר טראיאן פופוביצ’י חסיד אומות העולם.

(** מקור: יד ושם)