קהילת פרומושיקה – חיי תרבות ורוח בקהילה

העיירה פרומושיקה היא חוליה אחת בשרשרת העיירות שהוקמו במאה ה- 19 בעידוד בעלי אחוזות ושליטי הנסיכות שראו בהתיישבות היהודים גורם מפתח.

פרומושיקה נוסדה במחצית הראשונה של המאה ה- 19, בימי הנסיך סטורזה, (1822 – 1828), שעודד מגמה זאת. ב- 1832 כללה אוכלוסיית המקום 82 יהודים ושבעה נוצרים. ב- 1838 כבר התגוררו בעיירה 47 משפחות יהודיות. במפקד שנערך כעבור שנה היה מספר הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים כפול משל הנוצרים (עשרה מול חמישה).
בעל האחוזה, א. מאוורוקורדאט, שרצה לזרז את פיתוח העיירה ניסח ב- 1844 חוזה חדש עם הסוחרים היהודים, שכלל הטבות רבות. הוא העניק להם מגרשים להקמת בית כנסת, מקווה טהרה, בית עלמין ועצים לבניין. לאחר שכבר התגוררו בעיירה 80 משפחות יהודיות, התחייב בעל האחוזה להשיג מנסיך מולדובה זכות ישיבת קבע ליהודי העיירה. ואמנם באוקטובר 1845, חתם הנסיך על חוזה, בו חייב גם את יורשיו לכבד את סעיפי המסמך שנקבעו לטובת הציבור. בנוסף לזכויות שהוזכרו, פירט החוזה את מכסת המיסים בה חייבים היהודים, וחובת הסוחרים לבנות מחסנים וחנויות לקידום המסחר.

ב- 1907, בימי מרד האיכרים התנפלו איכרים מוסתים על העיירה ו- 200 יהודים ברחו להארלאו, במרחק 14 ק”מ. (המרד פרץ על רקע תביעות האיכרים לאדמה, אבל התעמולה האנטישמית ניצלה את זעם האיכרים למטרותיה היא) מושל המחוז התערב, היהודים לא נפגעו, והבורחים שבו לבתיהם. אולי תרמו לכך היחסים הטובים ששררו בין היהודים לשכניהם.
בין רבני העיירה מוזכר ר’ אברהם שכטר, מחבר “דובבי שפתי ישנים”, שכיהן בעיירה במשך 30 שנה ונפטר ב- 1918.
נמצאים בידינו כמה נתונים על הקהילה משנת 1910. מספר היהודים באותה שנה עלה ל- 596 נפשות. היה קיים בית ספר מעורב של הקהילה בו למדו 128 בנים ובנות. בין המפרנסים היהודים נרשמו 44 סוחרים, 48 בעלי מלאכה (21 חייטים, 20 סנדלרים, 3 פחחים, 4 נגרים) ו- 25 בעלי מקצועות שנים.

בין שתי מלחמות העולם המשיכו היהודים להיות רוב בקהילה.
ב- 1930 מנו 634 נפשות, שהיו 66.4% מכלל התושבים.
כאשר הבעלות על אחוזה הוחלפה, גם היחס אל היהודים השתנה. ב- 1929 תבע בעל האחוזה החדש את גירוש היהודים. תביעתו הסתמכה על כך שפג תוקפו של החוזה בין היהודים לבעל האחוזה הקודם. מאידך הסתמכו היהודים על הרפורמה האגררית שהוכרזה אחרי מלחמת העולם הראשונה והכירה בבעלות האיכרים על אדמתם. על יסוד רפורמה זו תבעו היהודים בעלות על מגרשיהם. התביעה הגיע אל בית המשפט העליון, הדיון נמשך ללא הכרעה.

על יסוד “חוק הדתות” מ- 1929, לפיו הוכרה הדת היהודית כדת הסטורית, קיבלה הקהילה ב- 1932 מעמד של גוף משפטי. בין מוסדות הקהילה נכללו שני בתי כנסת, אחד של סוחרים ואחד של בעלי המלאכה. ליד בית הספר של הקהילה פעלה ספריה ציבורית.
ניצני הציונות הופיעו בעיירה בסוף המאה ה- 19.
סניף של חובבי ציון בשם “קדימה” פעל בעיירה ב- 1894 והיו מאורגנים בו 100 חברים.
בראשית 1896 השתתפו נציגיו בועידה הארצית השנייה של התנועה שהתכנסה בבראילה.
ב- 1910 התארגנה ברומניה אגודה בשם “תקוות ישראל” ומטרתה הקמת מושבה בארץ בקרבת באר שבע. התכנית לא יצאה אל הפועל, אבל ציונים מן העיירה נמנו בין חברי האגודה.
בין שתי מלחמות העולם נוסד בעיירה סניף של תנועת הנוער החלוצית “דרור-הבונים”.

ב- 1941, השנה בה הצטרפה רומניה למלחמת העולם השנייה, חיו בעיירה 614 יהודים, 55.4% מכלל התושבים.

(** מקור: בית התפוצות)